כבר עכשיו אני חושבת...
חושבת מה יהיה
כשאצטרך לחשוב איך
להשאיר אותך מאחורי.
איני רוצה להשאירך... אני רוצה
לקחת אותך איתי,
ובעצם,
מי יודע מה עוד מחכה בהמשך הדרך?
אבל כואב לי כל כך,
כואב לי עלייך...
על עינייך התמימות, החמימות
מהן יוצאים שבילים של מילים
ארוכות.

כואב לי לחשוב,
כואב לי לתהות,
אבל מה אעשה כשיגיע רגע האמת?
ואולי תהיה זה אתה
שתשאירני בצד הדרך
עומדת, בוכיה
מנסה למצוא שביל חדש
ולא מצליחה...

אבל,
רוב מחשבותיי מצטלבות
במקום שבו שנינו מגיעים לצומת,
שממנה כל אחד
ימשיך לבדו.
בשבילים מקבילים,
כמו קווים, שלא ייפגשו יותר.
והמחשבה הזאת,אהובי,
מפחידה אותי יותר מכל.