אני לא יודעת אם זה את, או שפשוט אני, שמשהו דוחק בי להשפך
החוצה.
כבר הרבה זמן לא עשיתי את זה.

מחיצה של חיוכים, אפאטיות, תירוצים וחומות גדולות ואפורות
מבדילה ביני לבין האני האמיתי שלי.
ואני יושבת, שם בסוף, במקום שלא תראו אותי אלא אם כן תדעו שאני
שם, ליד כל אלה שאתם לא מחפשים.
צוחקת בצחוק מזוייף, ובוכה בדמעות אמיתיות.

אני לא יודעת למה בחרתי לצחוק, הדמעות זולגות ממני בתירוץ של
רק לצאת, להשתחרר, הן מסמלות את כל מה שאני לא יכולה להביע.

אני לא רוצה, ולא צריכה, ולא נזקקת, ולא אוהבת, ולא שונאת, ולא
מבינה, ולא עוקבת.

אני צריכה שמישהו יבוא, יכרוך את זרועותיו סביבי ולא יגיד
כלום. חבל להרוס שתיקה יפה.
ואני אבכה, ואם הוא ירצה הוא יצטרף, ואם הוא ירצה הוא יצחק,
ואם הוא ירצה הוא ינשק, וילטף, וירים את ראשי בכדי להסתכל
בעיני האדומות והדומעות, שלרגע אחד קט בחיים נפתחו לגילויי
הנשמה האמיתית שלי.

אני צריכה להוציא את הכל, לפני שמישהו יבוא ויוציא את זה ממני
בכוח.
לפני שלא ישאר מה להוציא.

אני מתה, אני עוד נושמת. אבל מתה מבפנים.


05.03.03