"תנסה," היא ביקשה.
לקחתי את הג'וינט מהיד שלה ושאפתי.
היא חייכה.
סיימתי את שלי, היא הדליקה אחד לעצמה.
ברקע התנגן הדיסק של אניגמה.
החדר החשוך הפך למיסטי פתאום. אור בקע רק מהמערכת ומהנר שליד
המיטה שלה.
היא התחילה לרקוד בישיבה, אני לא יכולתי כלל לזוז.
היא הייתה כל כך יפה, אני זוכר. בחוץ התחיל לרדת גשם.
שכבתי על הגב, היא התיישבה עליי, והמשיכה לרקוד. ריקוד חושני,
ארוטי, איטי ומהפנט.
הריקוד שלה הפך מהיר יותר ויותר, יחד עם השיר שגאה ברקע עד
שהוא נגמר והיא נשכבה עליי מתנשפת.
היא נשקה לי על הלחי, ואני החזרתי לה נשיקה.
היא התרוממה והביטה בי, מחייכת חיוך קטן.
ואז היא התחילה להתכופף אליי, לאט. עצמתי את העיניים והרגשתי
את שפתיה על שלי.
זה הפך ללילה המדהים בחיי.

את סיון הכרתי כשעבדנו בחברה לסקרים. כבר בפעם הראשונה שראיתי
אותה חשבתי שהיא אחת הבחורות היפות ביותר שפגשתי.
לסיון היה חבר, ולי הייתה חברה, וכלל לא חשבתי שיהיה בינינו
משהו מעבר ליחסי ידידים-מהעבודה.
העניינים התחילו להשתנות כשממש עבדנו ביחד. עשינו סקרים
בקניונים והתחלנו להתראות גם מעבר לשעות העבודה.
יום אחד, יצאנו מהמשרד והגשם החל לטפטף.
"אין לי מטרייה," היא אמרה, "תלווה אותי לתחנת אוטובוס שלי?"
"בוודאי," אמרתי.
הלכנו יחד תחת המטרייה ועמדנו בתחנה, קרובים אחד לשנייה, כשהיא
מחייכת אליי את החיוך המתוק שלה.
העיניים שלה נצצו והרגשתי איך הלב שלי דופק. לא חשבתי שאני
ארגיש כלפיה משהו.
ניסיתי להיזכר בחברה שלי, אבל זה לא עבד. ניסיתי להיזכר שלה יש
חבר, גם זה לא עזר.
הרגשתי שאני חייב לנשק אותה. הפנים שלה היו ממש קרובים לשלי
ולפי המבט שלה ידעתי שהיא מרגישה אותו הדבר.
הסתכלתי עליה והתכוונתי לעשות את זה ואז...
פייייפ
"קיבלתי הודעה," אמרתי לה.
היא הנהנה, והרגע עבר.
עבר, אבל לא נשכח.

היא התקשרה אליי כמה ימים אחר כך.
"תבוא לישון אצלי ביום שישי?" היא שאלה.
"הממ... מה עם חבר שלך?" שאלתי
"הוא בצבא. בבקשה?"
"טוב," אמרתי.

זה לא יצא לפועל. חבר שלה חזר באותו שבוע, והיא ביטלה.
בינתיים אני התחלתי להבין שאני רוצה להיפרד מחברה שלי. אני לא
אוכל להיות איתה כשאני הולך ומתאהב במישהי אחרת.
תכננתי כמה פעמים לעשות את זה, אבל זה לא קרה.
לא ידעתי מה לעשות בקשר לסיון. ידעתי שהיא אוהבת את חבר שלה,
ידעתי שאני אפגע אם אני אנסה, אבל ידעתי שמשהו בכל זאת קורה
בינינו.

"אולי תבוא לישון אצלי ביום שישי הזה?"
זה היה שבועיים אחר כך.
"חבר שלי לא חוזר הפעם, אני מבטיחה."
"את לא צריכה להבטיח לי כזה דבר... הוא חבר שלך... אני דווקא
אשמח אם הוא יחזור ותהיי איתו," שיקרתי לה.
"בסדר... אבל תבוא?"
"כן," הבטחתי.
ובאתי.
כשהיינו אצלה בחדר היא הראתה לי את קופסת הגפרורים עם הגראס
שלה.
אני לא יודע למה, אבל זה בכלל לא הזיז לי.
אני, ששונא כל מה שקשור לסיגריות.
כל מה שרציתי זה את סיון, ורק אותה.
היא כיבתה את האור והדליקה נר. במערכת היא שמה דיסק של
אניגמה.
היא גלגלה את הגראס והדליקה אותו.
"תנסה," היא ביקשה.

חודש שלם סיון הייתה שלי. אני נפרדתי מחברה שלי, היא לא נפרדה
מחבר שלה.
אבל הוא היה בצבא, וסיון הייתה איתי.
יצאנו יחד, הסתובבנו כל הזמן, ובילינו אחד אצל השנייה.
ידעתי שיהיה לזה סוף יום אחד. ידעתי שאני אפגע.
אבל המשכתי... לא רציתי לעצור את זה.
בסוף היא עצרה את זה.
שבועיים לפני הגיוס שלי, היא אמרה שהיא לא מסוגלת יותר לעשות
את זה לחבר שלה.
שהיא אוהבת אותי, אבל היא גם אוהבת אותו.
היא רצתה שנשאר ידידים, אני העדפתי לוותר.
המציאות התנפצה לי בפנים, וסיון יצאה מהחיים שלי.

שנה עברה, שנה שבה כמעט ולא הייתי בבית.
הצבא מילא לי את השעות, לטובה ולרעה, אבל לא שכחתי את סיון.
אמנם כבר לא הרגשתי כלום כלפיה, אבל היה נחמד להיזכר בה.
ערב אחד, כשישבתי בפאב עם חברים, ראיתי מישהי שהזכירה לי
אותה.
אותם רגשות ישנים צפו חזרה. אינני יודע למה. הרי עברה שנה
מאז...
ופתאום...
פתאום הכל חזר.
הייתי חייב להתקשר אליה, ועשיתי את זה בבוקר למחרת.

הטלפון צלצל שני צלצולים, ואז...
קחחחק... קצ'צ'צ'צ'צ'צ'...
"הלו??"
קצ'צ'צ'צ'צ'חחחצ'צ'
"הלו????"
קצ'צ'צ'... "..עד? אתה שומע אותי?"
"עכשיו כן."
"מצטערת," היא צחקקה.
"מה נשמע?"
צחקוק נוסף, "בסדרררררר! התגעגעתי אליך!"
"גם אני אלייך ובגלל זה התקשר... רגע... את מסטולית?" שאלתי
אותה.
"כן!!" היא צעקה.
"את לא מתכוונת להפסיק?"
"מה אתה כזה כבד?!" היא נשמעה נעלבת.
"לא כבד. פשוט הגיע הזמן שתפסיקי," אמרתי.
"אני צריכה לסיים," היא אמרה, "חברים שלי מחכים לי."
"סיון!" קראתי.
היא ניתקה.

אני עדיין מתגעגע לסיון.
אני עדיין תוהה אם להתקשר אליה שוב.
אני רוצה להיפגש איתה, אבל היא נשמעה כאילו היא לא רוצה לדבר
איתי בכלל.
אני יודע שהיא כבר לא עם חבר שלה... אבל אני לא חושב שהיא תרצה
לנסות איתי משהו.
בדבר אחד אני בטוח.
את אותו הלילה אני לא אשכח, לעולם.