הלכתי ברחוב במבט מצפה, הסתכלתי לכל כיוון כדי לנסות לראות
אותה לפני שהיא רואה אותי. הרחוב המוכר שהלכתי בו הרבה נראה לי
פתאום כל כך זר ובוחן, הרגשתי לא שייכת וכבר שאלתי את עצמי מה
אני עושה פה והצטערתי שבאתי, אבל הפרפרים בבטן החזירו אותי
לחשוב עליה, וכמה שכבר רציתי לראות אותה... כמה התגעגעתי.
לפתע ראיתי דמות באופק מתקרבת אליי, ידעתי שזאת היא... התחלתי
להתרגש, רציתי להקיא, הוצאתי מהר מראה קטנה שהיתה לי בתיק
לראות אם הכל בסדר ואם אני יפה מספיק בשביל שהיא תחזור אליי.
היא התקרבה יותר ועכשיו כבר הצלחתי לראות בבירור שזאת היא,
הלכתי לקראתה וכשנפגשנו היא נתנה לי נשיקה בלחי, נשיקה של
ידידים, נשיקה שהבהירה שאנחנו כבר לא מה שהיינו... היא לקחה
אותי להפגש עם חברים שלה, החברים שכבר הכרתי, הכרתי את כולם...
כולם חוץ מאחת, יפה וקצת מוזרה. בדיוק כמו שענבל תיארה, היא
הייתה מושלמת. קראו לה ג'סי, אירוני אה? ולחשוב שפעם אהבתי את
השם הזה. ענבל ניסתה לשכנע, אבל אני ידעתי, זאת הייתה היא...
כשהלכתי ידעתי שאת ענבל אני כבר לא אראה. אני לא יודעת אם בכלל
רציתי לראות אותה שוב, שנאתי אותה, שנאתי אותה כמו שאהבתי
אותה... ואהבתי אותה, אהבתי יותר מידי.
כשהזמן עבר וכמעט שכבר שכחתי, ג'סי באה. ישבתי עם חברים שלי
שכנראה היו גם חברים שלה, ידעתי שהיא מוכרת לי אבל התביישתי
לשאול אותה מאיפה. כנראה שגם אני נראיתי לה מוכרת כי פתאום היא
התחילה לדבר איתי ונזכרנו יחד מאיפה אנחנו מוכרות אחת לשניה -
מאותו ערב, הערב הכי כואב שהיה לי בחיים...
רציתי לשאול אותה מה שלום ענבל ואם הן ביחד, אבל פחדתי שהיא
תגיד לי שהן ביחד ושכל הכאב יחזור אליי וזה יהיה כמו לתקוע שוב
את הסכין בפצע שכמעט כבר נסגר. לא התאפקתי, הייתי חייבת לדעת,
אבל היא אמרה שהן לא יחד, היא בכלל לא רצתה את ענבל, אבל היא
רצתה אותי... כשהיא אמרה לי את זה הייתי מופתעת לגמרי ולא
הבנתי מה עשיתי שגרם לה לרצות אותי. חייכתי והתקרבתי אליה, היא
התקרבה אליי והתנשקנו, ובנשיקה הזאת הבנתי - בקרב הזה אני
ניצחתי את ענבל.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.