הגשם לא הפסיק לרדת. הוא הכאיב כמו סכינים קטנים על האנשים
שמיהרו להגיע לביתם בשעת לילה מאוחרת.
אייריס הסתכלה בשלווה על כולם, כל האנשים השיגרתיים- או אולי
האנשים המטורפים?

היא התכרבלה בפינה הקטנה שלה בקרן הרחוב שלה. הפינה שהייתה שלה
כבר כל כך הרבה זמן שזה נראה כמו נצח.
היא הייתה לבושה  בכובע צמר, צעיף, סוודר, מעיל, מכנס חם
ונעליים מהודרות. כל זה, בנוסף למעט בגדי קיץ היו כל רכושה. את
כל שאר הונה תרמה לאנשים במצוקה לפני למעלה מעשרים שנה.

אייריס הייתה בת לשושלת לורדים ודוכסיות, רק שהיא, לעומת
משפחתה, שנאה את החמדנות, חשבה שזה מיותר לחלוטין ומזיק. לכן
ברחה מביתה והתמקמה בפינה שלה, בה היא יושבת עשרים שנה. אולי
ותר- מי סופר?
כשאנשים עוברים על פניה, לפעמים זורקים לה מטבע או שניים, היא
מחייכת ומוסרת ברכה- שיהיה להם רק טוב, טוב אמיתי.

באותו לילה קר, עבר על פניה בחור צעיר, כבן עשרים והביט בה.
היא חייכה אליו חיוך רחב. הוא נראה שיש לו שאלה.
"מה מטריד אותך?" שאתה בחמימות. "תהיתי, איך זה שאת יושבת על
המדרכה, באמצע הלילה, בקור מקפיא, ללא מחסה- ואני משער שאין לך
בית...למה את מחייכת? מאיפה את שואבת את הכח לחייך אליי
במצבך?" היא הסתכלה סביבה, ואז הישירה איתו מבט. "תסתכל עליי-
כמו שאתה רואה אותי, ככה אני - זהו כל רכושי... אין לי דאגות
כי אין לי כסף ורכוש- לכן אין לי מה לשמור עליו. אני רואה אותך
הולך בגשם ואני מנסה לקרוא את מחשבותיך.  אני מדמיינת שאתה
חושב על האישה שאתה אוהב ואיך שהיא תפנק אותך כשתגיע הבייתה,
לכן אתה ממהר- כדי לראות את פניה המתוקות שוב" הוא חייך והיא
המשיכה "למה שאהיה עצובה? תגיד לי סיבה אחת להיות עצובה. אין
לי בית? בחרתי שלא יהיה לי. הרחוב הוא ביתי ואני אוהבת אותו.
לא הייתי מוותרת עליו עבור שום הון שבעולם.
קר לי? זה אחד מתענוגות החיים כי בלי קור גם אין חום.
אני לבד? אין לי עם מי להיות? אני עם עצמי- וזה מספיק, אז תן
לי סיבה אחת להיות עצובה..."
"את אישה חכמה, יודעת לחיות באמת, לא כמו כולנו... יש לי עוד
שאלה" הוא הביט בה בריכוז "למה יש לך נעליים מהודרות כל כך
לעומת בגדים קרועים ומלוכלכים?"
"את הנעליים שלי לבשתי ביום בו ברחתי מהאחוזה שלי. הן מה
שמזכיר לי שתמיד  יש ברירה ואפשרויות ושאני בחרתי את האפשרות
הנכונה לי.
הנעליים מזכירות לי את כל הרוע בעולם" היא חייכה אליו
באימהיות.
הוא הסתכל אל השמיים, קיפל את מטרייתו, הוריד את נעליו ומסר
לאייריס שטר של אלף דולר. "תודה שהארת לי את הדרך.... שינית
אותי. אני מקווה, לא, אני יודע שאת תדעי מה לעשות עם הכסף"
"כמו שאני רואה את זה יש לי שתי אפשרויות: אני יכולה לקנות בזה
כמה ארוחות הגונות או שאני יכולה לתרום את השטר לצדקה...." היא
הביטה בשטר למספר שניות "בחרתי באפשרות השלישית" הוא נראה
מופתע. היא לקחה את ידו ושמה בה את השטר, נישקה את ידו ואמרה
"אני נותנת לך את השטר שלך כדי להאיר לך את הדרך עוד קצת- אני
רוצה שתלך מחר בבוקר לארגון צדקה ותתרום להם את השטר. כך תרגיש
בידיך שלך את הכח שזה נותן, את החיוך שאתה שם על שפתיי המקבל"
הוא חייך אליה עם ברק בעיניים ודמעה קטנה על הלחי. "תודה" אמר
בקול חלש והחל ללכת. לפתע עצר ורץ חזרה אליה . "שחכתי לשאול
לשמך" "אייריס, נעים מאד" היא הושיטה לו יד " שלום אייריס, אני
ג'ון, את האישה הכי טובה שהכרתי בחיי, אזכור אותך
בתפילותיי..." הוא נשק לידה והלך.

לאחר מספר חודשים, בזמן שאייריס טיילה ברוגע באחת מהפינות
הנידחות של סנטרל פארק, היא שמעה קול מוכר שקרא לה. בהתחלה
חשבה שהיא מדמיינת, אבל כשהיא הסתובבה אורו עיניה. "זוכרת
אותי?" היא התקרבה וחייכה "ג'ון יקירי, מובן שאני זוכרת
אותך... מה אתה עושה פה? הוא חייך אליה בשלווה "אחריהפגישה
שלנו חשבתי עליך במשך שבועות עד שהחלטתי להצטרף אליך. עזבתי את
כל המוכר לי ועכשיו זהו ביתי" הוא הסתכל סביב והצביע על הפארק.
"אבל...למה עשית את זה? אני ברחתי מחיי אצולה חונקים, למה לך
היה צורך לברוח?" הוא הסתכל סביבו והישיר איתה מבט  "תסתכלי
עליי, כמו שאת רואה אותי- ככה אני...אין לי מה להצטער
עליו...אני מאושר עכשיו, בזכותך, אני מאושר!"  
היא חייכה אליו  והתיישבה לידו "אני משערת שיהיה מיותר לשאול
למנה יש לך נעליים מהודרות.." הוא הנהן
"אז למי תרמת את השטר? " הוא חייך "לאמא אדמה... יום אחרי
שפגשתי אותך הבנתי  שאין לי זכות  לקבוע מי זקוק לכסף יותר
מהאחר, אז הלכתי למקום נידח וקברתי את השטר באדמה- מי שימצא
אותו- ראוי לו..."  היא החזיקה את ידו כאות להסכמה.

לאחר מספר שניות של שקט עבר כלב עזוב שבפיו החזיק שטר של אלף
דולר.
הם חייכו