"אה..." ספי שיחרר נפיחה וחייך, השיניים הלבנות-מושלמות שלו
נוצצות לכל עבר. הייתה דממה מותחת, אך כעבור רגע גל מחיאות
כפיים נלהבות הרעיד את האולם. "הוא נפלא!" צעק אחד הגברים
מהקהל, צופה בקנאות על מספר נשים שזרקו עצמן לרגלי ספי.
גם אני מחאתי כפיים. לא כל כך הבנתי את ההתלהבות, אך הייתה
באוויר תחושת גדלות שלא יכולתי להתעלם ממנה. נזפתי בעצמי על
שככה צריך לשחרר נפיחות, לא כמו הנפיחות הקטנות והמתנדפות שלי.

תחושת תיסכול דיגדגה לי את קצות אצבעות הרגליים. שוב נזפתי
בעצמי, הפעם על כך שאיני מסוגל לקבל הצלחה של מישהו אחר. עלי
ללמוד מספי -הוא בטח היה שמח בשבילי אם הייתי במקומו. האגו שלו
לא היה מפריע לו.
בזמן שפילס את דרכו החוצה דרך הקהל החם, ספי תפס אותי בעינו.
פתאום הרחתי משהו מאוד מסריח. התכווצתי בכיסא שלי, ונזפתי
בעצמי על שלא התקלחתי לפני שיצאתי מהבית. בלי ששמתי לב, ספי
התקרב אלי, וקרא לעברי. חיפשתי נואשות משהו שיפיג את הריח
המתחזק, אבל ללא הועיל. תקוותי האחרונה הייתה שספי לא יבחין
בריח, ובאמת כך קרה. ספי בא, לחץ לי את היד בחוזקה ואמר
בניחומים - "אל תדאג, יום אחד יבוא תורך לתהילה." חייכתי,
ונזפתי בעצמי - הנה, הוא בא לפרגן לי, ואני עם האגו והסירחון
הזה. אבל אולי משהו מהנזיפות שלי בעצמי חדר אלי, כי לאט לאט,
ככל שספי התרחק ממני והתקרב אל היציאה, כך גם הסירחון התנדף.




מוקדש לטל.