הוא יושב באוטובוס, עומדת מאחוריו.
מסתכלת על הכובע השחור והקטיפתי שלו.
מחזיק משהו בידיים, בטח ספר תהילים,
מתפלל.
מסתכלת על העורף החשוף שלו,
מעורר בי תחושות לא מוכרות.
זז קצת, כאילו כדי שאראה את שמחזיקות ידיו.
יפות הן, עדינות, חושניות.
פלאפון בידיו, לא ספר
משחק בו משחק סנייק איטי במיוחד
ובכל זאת נפסל.
רוצה להתקרב, לאחוז בידו,
לקחת אותו איתי
זזה מעט.
נעצרת.
חושבת.
חוזרת על צעדיי
מסדרת את הנשימה
מעסיקה את עצמי במחשבות
אך רק הוא עולה בהן.
מה היה חושב לו ידע כי
ישנה אחת שעומדת
קצת יותר מידי קרוב אליו
בוחנת את שיערו שכמעט ואינו נראה
את הגב המעט שפוף
המכוסה בחליפה שחורה משחור.
חושבת עליו מחשבות אסורות.
מתייסרת.
מצלצלת בפעמון
מתקרבת לדלת קצת יותר
מדי מוקדם
רק כדי לזכות לראות
את פרופיל פניו.
בימים כתיקונם המחזה
היה שובר את הרגע
מחזיר אותי למציאות
שכל כך נהנית לברוח ממנה.
אך היום פניו שבו אותי.
אחזו בי ולא נתנו מנוחה.
האוטובוס עוצר
קצת מהר מידי
בשבילי
יורדת.
לא מסתכלת לאחור
לא מסוגלת
גשם יורד.
מרטיב את בגדיי, את פניי
ממלא אותי בזרמים
שלא ידעתי. |