מעגל שלא נגמר, לעולם לא ייגמר,
ובלב,לנצח, הפצע ישאר.
אפילו שנשטף הדם מהרחוב,
זה מתקרב לאט- יותר קרוב...
ושום דבר כבר לא חשוב,
כלום לא משנה.
אנחנו כמו סגורים בכלוב,
מתי זה ישתנה?
ווצל לוחש לצל - המצב על הפנים,
יושבים שלובי ידיים,את עיניים משפילים.
במקום לקום ולנסות,
קצת להשפיע, לשנות,
אומרים בקול רועד מבטחון- יבוא היום
שבו יהיה שלום.
והשגרה המאוסה שוב על עצמה חוזרת,
שעה אחרי שעה באיטיות נגררת.
ועוד שם בעיתון, "רק" עוד עולם נלקח,
והעיתון כבר מקומט,נקרע, נזרק לפח.
אתמול נראה כל כך רחוק, היום זה מתקרב,
עוד רצח, עוד דם שנשפך,
פתאום שכן עוזב,חבר נלקח.
אין שום חיסון ואין תרופה,
כך תמשך המגפה,
והעיתון ביד של מישהו אחר,
שלא איכפת לו שהשם שלך רשום ולידו "שלום חבר".
(ילדה אחת אמרה, בפנים אדישות לחלוטין "זה מתקרב אלינו, בהתחלה
זה רחוק, בעיר אחרת, אחר כך זה קרוב יותר, ואז זה מגיע לעיר
שלך....ואז זה השכן שלך, שם, בין ההרוגים...ואז אתה נמצא
בלוויה של חבר שלך....וכך זה מתקרב עד שזה מגיע אליך....." זה
משפט שזיעזע אותי, קר כמו קרח, כואב כמו חתך ואמיתי כמו
החיים.....)
6.3.03
