איזה ערב אחד, שידעתי עליו מראש, החלטתי ללכת לבד.
התכוננתי. לבשתי בגדים יפים, התאפרתי, לא הרבה. חיכיתי לרגע
האחרון עד שיצאתי החוצה. עמדתי רגע בפתח הדלת, מהרהרת בערב
הזה, שבאותו רגע נראה היה עטוף בהילה של בדידות אוניברסלית
משהו, אבל ברגע שעברתי את הסף, הבנתי שזה מושג של אדם אחד.
נפרדתי מעל הוריי בפעם המי יודע כמה, ושוב נשאלתי לאן אני
הולכת, כאילו פיסת המידע הזו מחזיקה אותם עוד איזו שעה ביחד על
הספה שבסלון. ירדתי במדרגות, נכנסתי לאוטו והתחלתי לנסוע.

הגעתי מהר דווקא. קרה שוב שלא זכרתי את הדרך.
"כאן ערב במה חדשה"? שאלתי את מוכרת הכרטיסים. "זה 60 שקלים",
היא אמרה. "אבל חשבתי שזה רק 20 שקלים, היה כתוב בפרסום",
החזרתי בנימה חלולה שהיתה מוכנה ללכת גם עם הששים שקלים. "לא,
אמרתי את זה למישהו בטלפון", היא אמרה. "20 שקלים בבקשה". איזה
דיבור מיותר.

לא ידעתי את המקום הזה קודם. נכנסתי בהחלטיות שנטרלה לחלוטין
את היכולת שלי להרים עיניים ולהסתכל. זה קורה לי הרבה. אבל
הערב, בגלל שהייתי לבד, באמת לבד, הייתי רכה. לקחתי כיסא
מהערימה שהיתה צמודה לקיר, והתיישבתי ליד הבר, נמוכה מהאנשים
שישבו צמודים לבר, אבל גבוהה מהאנשים שישבו לידי. מהרגע
שהתיישבתי על הכיסא לא יכולתי לקום, למרות שהייתי צמאה בטירוף
והייתי מתה לאיזו קורונה צוננת. עם לימון. לא שתיתי כלום
בסוף.

עכשיו הסתכלתי. הסתכלתי הרבה, יותר מדי. באופן מפתיע לא היה
אכפת לי בכלל שכל רגע עברו לידי וניגבו עליי ידיים ותיקים.
נתתי לזה לקרות. פתאום באמצע הבנתי את הלבד שלי, וכמה הוא פוגע
ביכולת שלי להקשיב באמת לאנשים האמיצים שעלו על הבמה עם
מחברות, דפים וכלי נגינה. באופן מוזר התייחסתי לגובה שלהם
ואיזו מערכת נגיעות הם פיתחו עם הרמקול.

הלכתי באמצע. הזמזום שהפריע ללהקה זמזם לי בראש מתחילת הערב,
כמו הזבוב בראש של טיטוס, כשרק באותו רגע הוא כבר התחיל להתדפק
על אזורי השפיות שלי.

אז נסעתי לי הביתה בשקט. לא הדלקתי את הרדיו כמו שאני רגילה
וכיביתי את הפלאפון, וכששאלו אותו יום אחר כך איך היה, אמרתי
אחלה. איזה דיבור מיותר.