איזה כיף לדעת שתמיד יש מישהו מאחורייך. אין כמו ההרגשה הזו,
ומי שיודע מהי חברות אמיתית, שלא תלויה בדבר, יודע כמה כוח
מעניק לך, להרגיש את החיבוק החם של החבר או החברה הכי טובים
שלך.  ולפעמים, כשמתחבקים, לא מצליחים לעזוב. אולי זה בגלל שלא
רוצים, או משהו בלב לא נותן להרפות.
לכל אחד יש את הימים העצובים שלו. בוכים, מסתגרים, אבל זה
עובר. אבל כשיש לך נפילה, דבר שרוצח אותך מבפנים, הדבר מסובך
הרבה יותר. מרגישים כל כך חצויים בלב, מפחדים מהעתיד, מתחרטים
על העבר ונמצאים בסימן שאלה ענק בהווה. הדבר היחיד שרואים זה
נפילה בתהום ללא סוף. ואני יכולתי לעזור לעצמי, אבל לא עזרתי.
בשביל מה לי לעזור לעצמי? כמובן, שכולם רצו לעזור לי גם כן, אך
פחדו להתקרב, כי אף אחד לא ידע איך. חלק ריחמו עליי, חלק אמרו
את אותם משפטים באנאליים שכל כך נמאס לשמוע וחלק פשוט עמדו
מהצד וחיכו שהזמן יעשה את שלו, כאילו הזמן יציל אותי מהנפילה
הכל כך קשה, יתפוס אותי לפני שמאוחר מדי.
אבל שירי היא היחידה שהיה לה האומץ לתפוס אותי. אני ישבתי
בוכה, מחובקת בידיה, והיא חיבקה אותי חזק-חזק - 'חיבוק שירי'
ואמרה: "זה בסדר, תבכי, ואל תשכחי שאני כאן בשבילך, תמיד".
והמשפט הזה נתן לי כל כך הרבה כוח, שהדמעות לא היו מסוגלות
לעמוד בפניו. מאז הרגשתי אדם חזק במיוחד, שנופל תמיד על
הרגליים, כי ידעתי שיש לי בשביל מה לקום בחזרה מהנפילה. ובאמת
שידרתי אופי חזק, מעט קשוח, כלפי חוץ. אותי אי אפשר לשבור!
אולי זה הרתיע מעט אנשים, אבל לא את שירי. היא היחידה שיודעת
שעצמותיי לא עשויות ברזל, אלא זכוכית עדינה שהמכה הכי קטנה
שוברת אותן לרסיסים. הייתי בן אדם חזק אך מדי פעם ראיתי את
התהום לפני כל צעד שעשיתי, וזה הפחיד אותי.
הדבר היחיד שמסוגל לשבור אותי, הוא אותה הכתובת שעל השולחן
מאחוריי בכיתה, זה השולחן של שירי, שמאחוריי. מה שכתוב על
השולחן שלה הוא שקר. שקר נורא. אבל הכתובת הזו תמיד נשארת.
כשהייתי חוזרת ומוחקת את הכתוב משולחנה של שירי מדי יום, כולם
בכיתה הסתכלו עליי במבט תמוה. אף אחד לא הבין למה אני עושה
זאת, גם לא המחנכת שלנו, אבל רק שירי הבינה. היא נתנה לי למחוק
את מה שכתוב על שולחנה כל פעם מחדש, ואחר כך נתנה לי חיוך
מקסים.
לא משנה כמה אני רוצה, כמה אני מנסה, אי אפשר למחוק את הכתובת.
לא משנה מה עשיתי, תמיד נשאר משהו כתוב על השולחן, שגרם לי
לחוש את אותו הכאב בחזה, כאב של חנק.
מיד אחרי שהייתי מוחקת את מה שכתוב על השולחן של שירי, הייתי
מתיישבת בשולחן שלפניו, נרגעת מעט. מדי פעם הייתי מעיפה מבט
אחורה, לוודא ששירי באמת שם, והיא הייתה מחייכת אליי בחיוך
תמים, החיוך הכי תמים שיש. כמה נדיר לראות ילדה בת 17 עם חיוך
של ילדה בת 6, כל כך תמימה, רחוקה כל כך מכל העולם שלנו -
הכאב, הבכי, העצב.
באחת הפעמים שחזרתי על המחיקה הזו, קיבלתי פתק משירי אחרי
שהתיישבתי במקומי.
'היום בערב אני מוציאה אותך מהשביזות, אני באה אלייך, נזמין
פיצה ונעשה מסיבת פיג'מות! מה את אומרת?' - קראתי בלב את
הפתק.
הסתובבתי אחורה, חייכתי לה ולחשתי: "בטח! כמו תמיד!". עבר הרבה
זמן מאז שאני ושירי עשינו מסיבת פיג'מות. אפילו אי אפשר להגדיר
את זה מסיבת פיג'מות. אנחנו בסך הכל שתי בנות, שזוללות פיצה
שלמה, ולא מגיעות לראות את הסרט מרוב דיבורים. בסופו של דבר
אנחנו מוצאות את עצמנו מדברות עד השעות הקטנות של הלילה. על מה
מדברות? אין משהו מיוחד, אנחנו מדברות על הכל.
באותו הלילה התנהגנו כמו ילדות קטנות. עשינו לעצמנו 'ערב
דיסני' והקרנו 3 סרטים ברצף: אלדין, מלך האריות וטרזן. אני הכי
אהבתי את טרזן. גם שירי אהבה את טרזן, אבל לא כמוני.
מצאנו את עצמנו שרות לתוך הלילה שיר מתוך 'טרזן' -   You'll Be
In My Heart של פיל קולינס.
לא היה אכפת לי שכולם ישנים בבית חוץ מאתנו - שתינו ממש צעקנו
את מילות השיר המדהים:

"...Come stop your crying, it will be all right,
Just take my hand, Hold it tight.
I will protect you from all around you,
I will be here, don't you cry.

For one so small, you seem so strong,
My arms will hold you, keep you safe and warm.
This bond between us can't be broken,
I will be here ,don't you cry.

'Cause you'll be in my heart, yes, you'll be in my heart,
From this day on, now and forever more
You'll be in my heart ,no matter what they say,
You'll be here, in my heart always
Always..."

היה כל כך כיף לשיר את זה ביחד, והיה נדמה לי לפעמים ששני
הקולות שלנו משתלבים לתוך קול אחד. אותו הרגע לא יוצא לי מהראש
-  שתי חברות הכי טובות יושבות ושרות ביחד שיר קיטשי מסרט
מצוייר - כל כך אבסורדי! אבל העובדה שהקולות שלנו נשמעו כקול
אחד ויחיד לא הייתה אבסורדית. לפעמים היה ממש נדמה שאני שרה
לבד! אבל אני לא לבד, שירי כאן איתי, תמיד.
בבוקר, כשהתעוררנו, השעה הייתה מאוחרת.
-"בוקר טוב. איך ישנת?" - שירי אמרה לי בחיוך.
-"כמו תינוק! איך את?"
-"כמו אבן! איזה כיף היה! על מה חלמת?"
ניסיתי להיזכר על מה חלמתי, אבל לא יכולתי להיזכר.
-"אני לא צריכה לחלום, המציאות שלי היא חלום." - אמרתי בחיוך.
-"באמת? את נראית לי אתמול בבית הספר מדוכאת לגמרי..."
-"זו הכתובת הזו, על השולחן שלך, אני לא יכולה לראות אותה
יותר."
-"אל תתני לכתובת להשפיע עלייך, הכי חשוב הוא שאת יודעת את
האמת!"
זה היה יום שבת, אז לא היה לאן להזדרז. היומיים האלה היו באמת
הימים הכי שמחים שהיו לי זה הרבה זמן. הכי חשוב הוא שאני יודעת
את האמת, וככה שום דבר לא יכול לשבור אותי, אני חזקה!
ביום ראשון שאחר כך באתי לבית הספר עם חיוך ענקי מרוח על פניי.
נכנסתי לכיתה ושירי קידמה את פניי ב'חיבוק שירי' גדול. איזה
כיף! כמה כוח החיבוק הזה נתן לי. אך מזווית עיניי אני רואה את
אותה הכתובת על השולחן, את הנפילה. אני מרגישה את האוויר נשאב
מתוכי, אני מרגישה את אותה תחושת חנק. הכתובת הזו הורסת אותי.
אני לא מסוגלת יותר לשאת זאת. כל כך בולט מה שכתוב, באותיות
גדולות:
"כאן ישבה שירי לוי ז"ל שנקטפה מעמנו בטרם זמנה. לא נשכח אותך,
שירי. אוהבים לנצח, כיתה י"א'5." - זה לא נכון! שירי כאן איתי,
היא לא נקטפה משום מקום... הנה שירי מחבקת אותי עכשיו חזק חזק,
היא לא... היא לא מתה, היא לא!!
אני מרגישה איך אני הדמעות זולגות על לחיי ואני פורצת בזעקות
ומחבקת את שירי שלי חזק.
-"שירי, צריך למחוק את זה, זה לא נכון!".
-"הכי חשוב הוא שאת יודעת את האמת, מתוקה שלי!" - אני לא יכולה
להפסיק לבכות. הנה, יש לי עצמות מזכוכית, ועכשיו כולם יודעים
את זה, כל החברים שלי מהכיתה, המחנכת שלי שכרגע נכנסה.
-"עזבו אותי! זה לא נכון, זה שקר! תמחקו את זה!!" - נערתי
מעצמי את כל הילדים מהכיתה שבאו לחבק אותי. גם המחנכת שלי באה
לנחם אותי, אבל לא נתתי לה.
נתתי רק לשירי לחבק אותי, והיא אמרה לי את אותו המשפט היפה
שלה: "זה בסדר, תבכי,  אבל אל תשכחי שאני כאן בשבילך, תמיד!".
תמיד.