הרגשת שלווה עברה בי.
לא הרגשתי כל כאב, לא פיזי ולא נפשי - לראשונה בחיי הייתי
חופשיה. יכולתי לרחף ולראות את כולם מסביבי אך אף אחד לא יכל
לראות אותי... ההרגשה היתה אלוהית. הייתי מאושרת!
לפתע שמתי לב שאדם אחד מביט בי - בתחילה חשבתי שהוא סתם מביט
לכיווני ובכלל לא רואה אותי אך כעבור כמה זמן שמתי לב שמבטו
ממש חודר לכיווני. הוא היה דווקא חמוד, די צעיר ועם עיניים
ירוקות נוצצות כאלו. החזרתי לו מבט ארוך וחודר. לא ציפיתי
לתגובה משום שעדיין לא האמנתי שהוא באמת מביט בי אך הוא אמר
לי:
"שלום יעל"
נבהלתי. קולו היה צלול כל כך וכל שאר הקולות, של החיים, היו
רחוקים, ברקע, כאילו הם נמצאים רחוק באופק ומדברים דרך רשמקול,
אי אפשר היה להבין מה הם אומרים בגלל המרחק.
-"ה.....הי.... היי" אמרתי בהיסוס מלא בחרדה קלה מהבא לקראתי
ומאי ידיעה מה מתרחש סביבי...
-"אמממ.... מ... מי אתה? ו...ואיפ...ואיפה אני?" שאלתי
בגמגום.
-"שלום אני דניאל. אני מלאך ואת עכשיו בשלב המעבר.
בשלב זה אנחנו, או יותר נכון את, מחליטה אם את חוזרת לחיים או
בדרכך למוות..."
הייתי בשוק. נכנסתי להיסטריה...
-"ממ... מממ.. מה? אבל.. אבל אבל לא! אני הייתי בסדר!
אני הצלחתי לעמוד!!!" עניתי לו בלחץ מודגש.
-"השתמשת בשאריות כוחך לעמוד והנפילה שפגעה בראשך היתה חזקה
מדי כך שמוחך לא החזיק מעמד. אני מבין מכך נכון?
רצונך הוא לחזור לחיים?!"
-"אממ... לא יודעת! לא ממש... לא אני לא יודעת! למה אתה שואל
אותי?! אלוהים הוא זה שמחליט לא?!?!?!" לא ידעתי, באמת שלא
ידעתי! איך אני יכולה להחליט בשניה מה אני רוצה?! להמשיך לחיות
את החיים החרא בעולם המחורבן הזה עם אנשים המגעילים שכל אחד
מהם יותר צבוע מהשני ורק לעיתים רחוקות מאוד, אם בכלל מוצאים
בנאדם באמת טוב?, עולם בו לא פעם ולא פעמיים חשבתי על התאבדות?
או...
או ללכת אל הלא נודע? שמי יודע מה, והכי חשוב, מי יהיה שם -
תראו לא ממש בא לי לפגוש את היטלר, לא בקרוב ולא אי פעם...
ואני לא אחת שמאמינה בגהנום, כך שלפי האמונות שלי זה היה בהחלט
אמין לפגוש אותו אחרי המוות...
לא יכולתי להיות בטוחה שהרגשת האושר שהיתה לי ברגע ההוא תשאר
לאורך זמן רב.
זה הרי היה רק שלב המעבר....
אז החלטתי להמנע מתשובה ולא לענות לשאלה - שיחליטו בשבילי,
כמו כל פעם שאני לא יכולה לבחור ואני אומרת לאנשים אחרים לבחור
בשבילי. אותו דבר, רק שהפעם זה עניין של חיים למוות, תרתי
משמע.
-"טוב, אז... אם את לא יודעת..."
דניאל נעמד על רגליו והלך לעבר הגופה שלי, היא עדיין היתה שם,
אנשים היו סביבה, האמבולנסים עוד לא הגיעו... ההתרכשויות
מסביב, בחיים, התקדמו בהילוך איטי, כמו שרואים סרט בוידיאו
ומעבירים קדימה בהילוך איטי וכמו במשחקי כדורגל שמשדרים את
הגולים כמה פעמים בהלוך איטי. לא שמתי לב לכך לפני כן וזה היה
מוזר, הייתי מוכנה להשבע שלפני שראיתי את דניאל והתחלתי לדבר
איתו
הכל מסביב היה כרגיל...
דניאל הסתכל על גופתי השכובה ללא נשמה על המדרכה והחליט -
חיים שמעתי קול עצום משומקום והכל התחיל להסתובב.
עיניי נעצמו באיטיות ולא בשליטתי והכל נהיה שחור.
כאב חד פילח בראשי ואיתו כל גופי כאב. הרגשתי נורא! פקחתי את
עיניי באיטיות אך לא יכולתי להשאיר אותן פקוחות. האור סינוור
אותי. לא הבנתי איפה אני... זכרתי דם, הרבה מאוד דם בכל
מקום.
זכרתי גם דניאל, מישהו בשם דניאל שעזר לי אך בשאר לא יכולתי
להזכר. איכשהו היתה לי הרגשה תמיד, במשך כל חיי, שבגלל איזשהו
דניאל אני חיה ורק בגללו. לא ידעתי שדניאל, המלאך, הציל את חיי
!או שאולי הוא זה שהרס אותם? אולי המוות היתה הבחירה הנכונה?!
- את זה לעולם לא אדע.
דמעות היו עולות לעיניי וכאב חד היה חוזר לראשי רק מלנסות
להזכר בדברים שקרו לי לפני הפיגוע, וגם בדברים שקרו כמה דקות
אחריו.
המשכתי לחיות את החיים כמו כולם. רק שאני הייתי היחידה שראתה
מלאך בחייה, או שאולי לא הייתי היחידה?!
