"גברת אור הנכבדה זו ההזהרה האחרונה שלך! עכשיו קומי ועופי לי
מהכיתה!!!!!!!!!!" שמעתי את רן צועק
"מה?? יואוווווווו תגיד לי מה עכשיו אתה רוצה מהחיים שלי?!"
העצבים שלי עלו
"שתעופי לי מהכיתה! אני לא מוכן שתפריעי לכיתה ללמוד! לא מוכן!
אצלי בשעורים את תשבי בחוץ ונקודה!" צעק שוב
"מה זה???????" שאלתי בטון מזלזל
"את מתווכחת איתי גברת?" אמר בטון מזלזל גם
"לא בכלל לא מקווה שהמצפון שלך יהיה נקי חתיכת מניאק" ויצאתי
מהכיתה בעצבים וטרקתי את הדלת
"חתיכת בן זונה מזדיין! זקן מחוצ'קן! נטול שיער! מכוער! קרפד
מסכן! מניאק! מעפן! שיקבל שיתוק בעסק! שונאת אותו!!!!" קיללתי
את רן ויכולתי להמשיך ככה עד מחר אבל פתאום שמעתי קול מוכר
מאחורי לוחש לי "אני פוחד להתקרב אלייך כשאת במצב הזה... את
תנשכי אותי?"
הסתובבתי וגיליתי שהמישהו הזה היה אלירן
"מה קרה שוב אתה מבריז?" שאלתי אותו
אלירן היה ידיד די טוב שלי, היינו בקשר מדורג, פעם קשר טוב פעם
לא פעם כן פעם לא, וככה בלי סוף. הוא היה ה-מבריזן ותמיד אפשר
היה לראות אותו בחוץ ומה עוד שהוא ישב על ציונים טובים! איך?!
אני לא יודעת, כולם אמרו שיש לו ראש גאוני והוא טמבל שלא מנצל
את היכולת, אבל הוא תמיד עשה ותמיד יעשה מה שבא לו וזה בדרך
כלל פרנציפ לאחרים ובסוף הוא גם לא מפסיד כלום!
"בטח מה חשבת שאני יתחיל חרישות?!" הוא ענה בציניות כזו
"אוווווף קוף מזדיין!" צעקתי
"הדם עלה לראש?" הוא שאל והביט בי מקרוב
"כן! עלה חזק מידי לראש! הבן זונה הזה העיף אותי לצמיתות!"
"מי אמר?" הוא שאל בלחש
"הוא העיף אותי מלא ואמר שפעם הבאה זה יהיה לתמיד ושיותר לא
אכנס לכיתה שלו..." אמרתי וטיפה הנמכתי את הקול
אלירן התחיל להיקרע מצחוק "אתה חושב שזה כל כך מצחיק?" שאלתי
בעצבים
"כן אני חושב שזה מצחיק ביותר!" והמשיך לצחוק
"ואללה באמת תודה לך! עוד מניאק" אמרתי וקמתי
הוא רץ אחריי חיבק אותי מאחור ואמר "חתיכת עצבים תפסת את אה"
הרים אותי והתחיל ללכת לאנשהו..
"אלירן! תוריד אותי!!!" אמרתי בקול
"לא מוכן! אני עושה לך מקלחת קרה לצנן אותך, תדעי מה זה
להתעצבן עליי!" והוא נישמע די רציני.. די נבהלתי הוא מסוגל
לשים אותי במים קרים
"אני?! עצבנית עלייך!? מה פתאום!" אמרתי בקול שקט
הוא הניח אותי עם הרגליים על האדמה "אני יודע שאת משקרת אבל
שיהיה לפחות את כבר לא צועקת, עוד פעם דבר כזה ולא יזיז לי
אפילו אם תהיי בחולצה לבנה! מובן?"
"כן המפקד!" אמרתי ועשיתי תנועה של חיילת
התיישבנו קצת לדבר והכל, ואז היה צלצול כולם רצו מהכיתה שמחים
ואז החמור הגדול יצא! בעעעעע
"אור ינאי, אני צריך לדבר איתך, בואי איתי לחדר המורים בבקשה"
אמר רן כשיצא מהחדר והביט בי במבט מוזר שכזה
"טוב..." אמרתי ועקבתי אחריו לחדר המורים
כשהצצתי לאחור ראיתי את אלירן יושב על הספסל ועושה פרצופים של
'הלך עלייך'
בחדר המורים המורה שינה את הבעת הפנים שלו מהבעה קשוחה ומוזרה
להבעה רכה ואבהית, התיישב ליד שולחן ריק והציע לי לשבת גם
"תיראי אני לא יודע מה לעשות איתך.. עם כל הכבוד את ילדה עם
ראש על הכתפיים ואני לא יודע מה עובר עלייך אני מנסה לעזור אני
רואה שאני לא מצליח! יש סיכוי מינימלי שתהיי תלמידה רצינית?!"
כשהוא סיים את דבריו הייתי די בשוק, ממתי רן מדבר ככה?! איפה
ה'קשוח'?!
"זה לא שזה יעניין אותך.. ואני לא יכולה למסור פרטים... אבל
עובר עליי תקופה די קשה.. אני נורא מצטערת.. אני יודעת שאני
גורמת בעיות ושלא התנהגתי למופת כשיצאתי ככה מהכיתה והכל, אבל
אני בקושי שולטת במצב שלי ואני מנסה לשקם הכל ודי קשה..."
סיימתי עם המבט למטה לאדמה
"האמת אני מבין על מה את מדברת.. אני מוכן לתת לך שחרור
מהשיעורים שלי לעת עתה וזה לא ייחשב כהברזה נעשה אני ואת הסכם
שכזה וכשאת חוזרת את לומדת כמו שצריך! מוסכם?"
"מוסכם!" חייכתי ולחצתי לו את היד
יצאתי מחדר המורים במחשבה שונה על רן "נו איך דפקו אותך?!" רץ
אלירן אליי
"לא דפקו אותי!" חייכתי "המורה כנראה אוהב אותי" הוצאתי לו
לשון "נה נה בננה! מה קרה ציפית שידפקו אותי כמו שדופקים אותך
כל יום המורים פה?!"
החזרתי לו! סוף סוף! אלירן טיפ נעלב כי הוא אחד של עושה צרות
ככה שהמורים לא כולם העריכו אותו אלא הוא היה ידוע בתור התלמיד
שצריך על ההתחלה להעיף מהכיתה.
"טוב פיתים..." אמר והלך לכיוון הקפיטריה או שזה בעצם קיוסק
מסכן כזה...
"אוקיי פיתים" חייכתי והלכתי איתו "אתה מתכוון לחכות לי?"
"אה ואללה את פה..." וקרץ
הלכנו כל ההפסקה בשילוב ידיים, וסתם דיברנו על שטויות כל
מיני.
כשאני מדברת עם המסטול הזה אני שוכחת מכל הצרות שיש בעולם הזה,
מכל מה שקרה, מכל מה שהיה לי עם חן, מ-ה-כ-ל! וזה טוב שכך.
"בא לך לבוא אליי היום?" אמרתי כשהיה צלצול להיכנס לכיתות
"את בכוח רוצה לאנוס אותי אני רואה"
"מה חשבת?" קרצתי לו והוא קרץ לי
"אין בעיות רק תתקשרי תגידי לי מתי והכל ואני יבוא" נכנסנו
למסדרון של השכבה שלי
"אני אהיה ג'נטלמן אני אלווה אותך לכיתה" והוא הלך איתי עד
לכיתה כשבאתי להיכנס הוא אמר "מה? ככה את מסיימת איתי את
הדייט?"
"דייט?"
"כן. זה שזה קצר לא אומר כלום" התקרב "בלי ייבוש" לחש לי
"אהההה ואללה" נתתי לו נשיקה על הלחי
"אני לא אוסף אותך"
"זה כי אין תקציב לאוטו או כי יעיפו אותך לפני שאני מסיימת
ללמוד?"
"שניהם"
וצחקנו והוא הלך לכיוון הכיתה שלו
בצהרים התקשרתי לאלירן והודעתי לו שהוא מוזמן לבוא אליי מתי
שבא לו החל מהשעה 5
ישבנו דיברנו אכלנו ובקיצור היה נורא נחמד
כשאלירן היה אצלי לא חשבתי על כלום אבל ברגע שהלך... שוב פעם
נכנסתי לדיכאון!
בחיים לא הייתי כזו! בחיים!
הייתי ילדה מאושרת, ילדה שמחייכת בלי הפסקה, שכולם מכירים
אותה, שכולם אוהבים אותה והיא אוהבת את כולם. ילדה שצוחקת בלי
הספקה, מלאת חיים שמחה ושיגעונות. וכשהתאהבתי בחן.. כולם אמרו
לי שהעיניים שלי היו כל הזמן מלאות ברק, מבריקות וחולמניות. כל
כך אהבתי אותו! הייתי מוכנה לעשות בשבילו ה-כ-ל. חשבתי שזה
הדדי... וזה גם מה שהוא הציג.. אבל התברר שהכל היה אחרת...
בהתחלה, אני וחן היינו ידידים. אחרי זה לאט לאט יצאנו פה ושם,
ונהיינו זוג.
היינו הזוג הכי פופולארי בבית הספר. אני חושבת שזה מה שחן רצה
ממני הכי הרבה. להיות פופולארי ושהבנות יאהבו אותו יותר! הוא
היה רודף שמלות בנשמה, אבל כל הזמן טען שאני שיניתי אותו.
אחרי חודש שהיינו ביחד, ואני הייתי ממש בשמיים נסענו לחופשה.
הוא לה הפסיק להגיד לי שהוא אוהב אותי! שהוא ימות למעני! ואני
האמנתי לו...
"על תעשי שטויות" אמר לי אלירן כשנודע לו שאנחנו ביחד
"שטויות?" שאלתי
"כן... את יודעת למה הכוונה! תקשיבי לי טוב על תעשי שטויות. זה
לא בגלל שאני אקנא שאת איתו ולא איתי. זה פשוט לטובתך." הסתובב
והלך
אני חשבתי שהוא מקנא.. הוא תמיד אהב אותי.. ואני לא כל כך
אהבתי אותו.. פחדתי לאהוב אותו כי פחדתי לאבד אותו.. הוא האדם
הכי חשוב לי בעולם מאז ומתמיד! אז לא הקשבתי לו. וכמו שכולם
יודעים להגיד 'הלכתי לפי הלב'..
אחרי חצי שנה שהיינו יחד שכבנו.. בשבילי זה היה משהו נורא קסום
אבל בשבילו זה היה עוד מישהי לרשימת ההישגים שלו! שכבנו בערך
חודש מידי פעם ואחרי זה נודע לי שאני בהריון.. האמת נורא
שמחתי. לא הייתה לי בעיה שהבטן תגדל, שכולם יצחקו שאני מולידה
בגיל צעיר יחסית, שאראה חבית עם הבטן, שיכאב בגלל הצירים, לא
הייתה לי בעיה בכלום! כי זה היה פרי אהבתנו, שלי ושל חן.
כשזה נודע לחן הוא נבהל, הוא לא רצה לקחת אחריות, שום כלום,
ולבסוף בגללו עשיתי הפלה, הוא הכריח אותי ואיים עליי.
אחרי ההפלה הרגשתי שהרגתי תינוק. תינוק חיי!!!!!!
לחן זה לא הזיז וכנראה שגם כשהיינו ביחד הוא שיקר לי, הוא אמר
ששיניתי אותו! שיניתי?! הוא נשאר רודף שמלות! פשוט לא שמתי לב
כי הייתי מעופפת. כנראה שבנאדם לא משתנה כל כך מהר.. וכנראה
שחן לא השתנה..
אלירן שמע רק על העניין ששכבנו "מה את שפויה?!" צעק עליי כאילו
הוא אבא שלי "מה אמרתי לך?! את מודעת לעובדה שהוא מזיין כל יום
אחת אחרת?! שבשכונה שלו אין כבר כולם פתוחות לאט לאט שכונות
אחרות גם ככה! למה את לא מקשיבה לי?! ומה היה קורה אם היית
נדבקת?! או אם היית נכנסת להריון?!" שתקתי.. ידעתי שפה הוא
צודק ושאני עשיתי טעות ענקית
ולא רציתי לשבור אותו שיסבול יחד איתי בקשר להפלה...
"על תדאג מתוקי" אמרתי בקול שקט
"על תדאג?! את יודעת שאני כן דואג!"
"אני יודעת... אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך" בכיתי והוא
ישב איתי עד שנרגעתי
חן התרחק ממני, וכשהתקשרתי אליו אמר שהוא מדבר איתי רק במקרה
של אם אני רוצה שוב לשכב איתו. זה הגעיל אותי כל כך! בחיים לא
הכרתי את חן בצורה כזו!!!!!! רציתי להקיא! במי התאהבתי?! או
בעצם במה.. כזה דוחה! איך יכולתי לא להקשיב לאלירן?! איך
יכולתי לשכב איתו?! ויותר גרוע... איך יכולתי לעשות הפלה?!
ריחמתי על התינוק.. על הילד הקטן והחמוד שהיה אמור לגדול.. כל
פעם שהייתי יוצאת לרחוב והייתי רואה אמא עם ילד הייתי חושבת רק
על זה שאני הייתי יכולה להיות בדיוק במצב הזה עוד כמה זמן...
אבל הרגתי את הילד שלי! יכולתי להעניק לו חיים.. אבל הענקתי לו
מוות..
לא יכולתי להסתכל על אנשים נושאי תינוקות, לא יכולתי לעבור ליד
מעון ולשמוע בכי של תינוק, לא יכולתי לעשות כלום שום דבר שנוגע
לתינוקות!
עם הזמן לאט לאט כל העניין וכל הדיכאון שהיה לי נרגע... חן
ואני לא היינו בקשר בכלל. הוא הבחיל אותי!
כשאלירן שאל מה עובר עליי התחמקתי, כל פעם שהוא ניסה לברר לא
סיפרתי לו ואמרתי משהו אחר, הוא ידע שאני מתחמקת והוא הבין
שאני משקרת, אבל הוא לא אמר כלום. הוא רק ניסה לגלות מה עבר
עליי בשביל לעזור לי להתגבר ולעבור את כל זה.
מיום ליום אני חושבת יותר על כמה שכל הכאב הזה יעבור וייגמר אם
אני אלך לעולמי..
אם אני אלך לנוח קצת בעולם עם עננים..
אבל אף פעם לא היה לי את האומץ לכל זה.. ומאז המקרה עם ההפלה
אני חושבת שהאומץ תופס תאוצה, ושהחשק לזה גובר!
התיישבתי מול דף שורות, לקחתי עיפרון ליד, וחשבתי על אלירן.
התחלתי לכתוב לו...

"אלירן נשמה,
אני נורא מצטערת שהפרידה שלנו היא בעזרת דף שורות מסכן,
אבל על תסתכל על הקנקן אלא על מה שבתוכו.
על הדף רשומות מילים שאני יושבת וכותבת במיוחד לך!
אתה אדם כה מיוחד... ושתדע כמה שלא הראתי בלב שלי תמיד היה
חרוט השם שלך תחת הכותרת 'האדם היקר לי מכל'.
אני תמיד אזכור אותך בכל מקום שאני אמצא!
ואני מקווה שגם אתה תזכור אותי, ואני מקווה שתזכור לטובה למרות
כמה מריבות וכמה ויכוחים..
אני מבקשת סליחה שלא יידעתי אותך בקשר למה שעבר עליי, לא רציתי
שתסבול יחד איתי, לא רציתי לראות אותך בלי החיוך המקסים שלך.
זוכר את הריב שהיה לנו על זה שעשיתי את 'השטות'? אני מודה שזו
הייתה טעות גדולה מצידי! ולא בגלל שזה מוקדם או בגלל שזה חן..
אלא בגלל שזה מישהו, שהוא לא אתה! כי אני עכשיו יודעת שאם
הייתי ילדה חכמה הייתי מכל הבחורים שיש מסביב בוחרת רק אותך!
אני לא רוצה שתהיה עצוב בגללי, ואני לא רוצה שכל הזמן תבכה.
אני רוצה שתמשיך להקסים את כל העולם עם החיוך היפה שלך, ועם
השמחה שלך תחמם את הלב של האנשים.
יום אחד אני מקווה שתבוא בחורה שתהיה שווה את האהבה שאתה יכולת
להעניק לי...
אני לא אומר ביי, כי ברגע שאתה לא תיראה אותי כאן, אני עדיין
אהה לידך! רק שלא תיראה אותי אלא רק תרגיש בלב.
אני אהיה המלאך השומר עלייך כמו שהיית המלאך השומר עליי
כשהייתי בצרה.
אני כל כך אוהבת אותך.
חבל שרק עכשיו הבנתי...
ואני כבר כל כך מתגעגעת אלייך


תמיד אזכור אותך! תמיד!
בבקשה על תתאבל, בבקשה תמשיך לחייך.
שאנשים בעולם יוכלו להתחמם כשיראו כמה אתה מקסים!

                                         שלך תמיד
                                     המלאך שישמור עלייך
מעכשיו "


רשמתי לו את המכתב ובכיתי וכשסיימתי לכתוב אותו בכיתי עוד
יותר... כל כך רציתי שאני אהיה אדם חדש.. כל כך רציתי שהוא ישב
עכשיו לידי יחבק אותי ויגיד לי שהכל יהיה בסדר.. הוא כל כך חסר
לי..
רק עכשיו.. כשאני כל כך קרובה להיות סוף סוף מאושרת, להיפטר
מהאומללות הזו שנגרמה בגלל חן, עכשיו אני צריכה את אלירן יותר
מתמיד.. ואני חושבת שעכשיו אני גם אוהבת אותו יותר מתמיד!
חשבתי... חשבתי איך אני מסוגלת לעזוב את העולם המגעיל הזה,
כשבתוך כל החרא הזה אני רואה את אלירן! אלירן, איך אני יוכל
לעזוב אותו?! זה לא פייר לגביו!
מצד שני... אני רק אייסר את עצמי... בשביל מה זה טוב? עדיף
שאלירן ימצא מישהי טובה יותר ויהיה מאושר!
חיפשתי את החבל שקניתי עוד בתקופה שאחרי ההפלה..
החזקתי אותו ביד.. והיד שלי רעדה.. נפלתי על הרצפה והתחלתי
לבכות..
הפחד כל כך היה תקוע לי בלב יחד עם כל הכאב הנורא הזה.
לקחתי נשימה עמוקה והלכתי למבטח לקחת כדור מרדים.. כדורים כאלה
החזקתי בבית כי היו הרבה לילות שלא נרדמתי, זה פשוט מרגיע ולאט
לאט אין כאב אין כלום פשוט רוצים לישון ונהיים עייפים.
איזה יופי, חייכתי לעצמי, כבר הכאב לא כל כך חזק, והאמת אני
נהייתי נורא עייפה... הרגליים שלי נהיו כבדות יותר, ואני
מרגישה שאני נרדמת בעמידה..
קשרתי את החבל למעלה, איזה מסמר שהיה תקוע לי על התקרה החזיק
כל הזמן מנורה כבדה, האמנתי שיחזיק גם אותי. אחרי זה קשרתי את
החבל סביב הצוואר שלי, ואז.. הרגשתי כבדה, עייפה, הרגליים שלי
רעדו ולא יכלו להחזיק אותי יותר, כנראה שהתרופה כבר התחילה
לפעול..
"אני אוהבת אותך אלירן.." לחשתי ונפלתי
פתאום ראיתי את כל החיים שלי חולפים כמו מעין קלטת מהירה הקלטה
מהירה שכזו עם הרגעים הכי יפים של החיים, ואחרי כן.. כבר לא
ראיתי ולא הרגשתי כלום...
וככה.. נגמר כל הכאב.. עם 4 המילים, שמתוכם 3 מילים הן אלו
שבונות כל אדם, שעושות אנשים שמחים, ושעושה אותנו אנשים
מאושרים.. אני אוהבת אותך.. אלירן, אני אוהבת אותך... הלכתי
לעולמי.. הגיע הזמן שגם אני אנוח אחרי כל הסבל הזה.. אני אשמור
עלייך מלמעלה, אשמור מכל צרה כדי שתהיה המאושר בעולם! בדיוק
כמו שמגיע לך..