השעה 12 וחצי. כבר אחריי חצות ואני יושבת באפילת החדר אצבעותיי
מגששות אל חפיסת הנובלס הסגורה.
היד השנייה נשלחת במהירות אל המצית והאצבע חונכת את המתג בפעם
הראשונה.
ריח העטיפה השרופה מגיע לאפי ואני ממהרת לפתוח את שאר הצלופן
משחררת את קצוותיו השרופים.
היד דופקת בעצבנות על החפיסה ושתי סיגריות בוקעות ממנה.
באינסטינקטיביות אני הופכת אותן ומחזירה לחפיסה... למזל.
ושוב אצבעותיי מתדפקות על התחטית וחוטפות במהירות סיגריה
נוספת.
אני מרגישה את ההרגשה המוכרת שלה בפה ועם בוא השאיפה הראשונה
אני נשכבת על גבי באיטיות במעין אקסטזה.
העשן הסמיך בוקע מבין שפתיי ונשלח בטבעות מדויקות אל תקרת
החדר.

"חיבוק אחרון"
הוא לחש ועטף את גבי בידיו החמות. ידיי נשארו רפויות לצדיי
גופי ושנייה אחכ עיניי צפו בדמותו המתרחקת.
מיענתי להאמין בכך שזו הפעם האחרונה שאני והוא נדבר, שגופו
יצמד אל שלי בתקווה להגן עליי מפניי כל הרע שבעולם, שעיניו
יסתכלו בי במעין הערצה סמויה ושפתיו ירפרפו על שלי בנשיקה.
ידי נשלחה אל הטפח במכנסיי שולפת חפיסת נובלס חצי ריקה, בתוכה
שתי סיגריות הפוכות... למזל.
הסיגריה הוצתה ומצאה את מקומה הקבוע בין שתיי שפתיי.

השקט שניגן ברקע ניסה לפלס את דרכו אל תוך ראשי בדפיקות חדות,
האפלה ריצדה אל מול עיניי הפתוחות, תחושת הקור פילחה את שמיכת
הפוך העבה,והניקוטין חדר אל תוך מחזור דמי עם כל שאיפה נוספת.
המחזוריות שבדבר גרמה לזמן להראות כנצח ולעצור את מחוגיי השעון
הנעים.
אילולא תחושת הצריבה של הסיגריה שהגיעה לסופה באצבעותיי הייתי
ממשיכה לשכב ככה בתוך עצמי. השלכתי אותה במהירות חוזרת לאותו
חדר אפל ממחשבותיי האפלות עוד יותר. הרגשתי כאב חד בתנוך בטני,

השקט התחזק קורע את עור התוף, האפלה שרטה את עיניי , הקור פורר
את עורי מרעיד את עצמותיי וניזכרתי מדוע לא זרם אותו ניקוטין
מזורגג בדמי במשך למעלה משנה וחצי.

ישבתי בתחנה עדיין רואה את פניו אל מול שלי מרגישה את תחושת
ידיו על גבי, מעשנת סיגריה אחר סיגריה ודמעות זורמות  על פניי.
ידי נשלחה בפעם המאה אל החפיסה המקומטת וגילתה בתוכה רק את
שתיי הסיגריות ההפוכות... למזל.
"FUCKIN LUCK!" חשבתי "איזה מזל יכול להיות לי כשהוא לא פה?!"
שאלתי את עצמי. ידי הנעולה על הפילטר הצהוב מעכה אותו בכעס,
אצבעותיי נפתחו פרושות על כל חפיסת הקרטון הרך, קיווצצו אותו
למעין כדור ירוק שנזרק אל הכביש, ידי השנייה נשלחה אל עיניי
מנגבת את הדמעות או שיותר נכון מורחת אותן על פניי.

"התגעגעתי אליכן..."
לחשתי מלטפת את מקלות הסרטן הקטנים. אחזתי באחד מהם ודחפתי
לפי, שם היה אמור להמצא כבר מזמן.
נתתי לשקט לעטוף אותי ברכות כמו שהוא נהג לעשות פעם ושקעתי
בדבר שלא עשיתי כבר שנה וחצי- חשבתי.