הזמן עמד מלכת, אפילו את שעון הקיץ עדיין לא הזיזה ממקומו,
פעולות פשוטות הפכו בעיניה לקשות, נכנסת להתקלח, אין ברירה גם
את זה היא צריכה לעשות לפעמים.

את המגבת הכינה כשעה מראש, אחר כך שולה מהמגירה את תחתון
החוטיני השחור, לאחר מכן חזיה, ואז ניגשת שולחת יד למדף, למעלה
למעלה, מעייף מאוד, כמה שזה מעייף להרים את היד למדף ולקחת משם
את הטיץ, זה שממלא אותה קצת, כי נמאס לה לשמוע את ההערות האלה,
שעוד מעט לא ייראו אותה, שהיא עור ועצמות, ואז כל ערימת הבגדים
נופלת ומחליקה ארצה, היא מתעצבנת ושולחת קללה לאויר, ומיד
שולפת מתוך ערימת הבגדים שנפלה לרצפה את חולצת הטריקו הלבנה
ורק אז מחזירה את ערימת הבגדים שוב למדף, שם מקומם, אין טעם
לסדר ולקפל שוב, בין כה וכה זה יפול שוב ושוב ויתהפך, הרי כמה
מדף אחד קטן יכול להכיל?

נכנסת למקלחת, פותחת את טוש המים החמים והקרים שמתערבבים להם
יחד וזורמים על גופה הענוג, היא נהנית לרגע, ומביטה למראה
שממול, אוהבת את מה שמשתקף מהמראה, חטובה וחלקה להפליא, כך היא
חושבת תמיד, גם אם תמיד טורחים להזכיר לה שעוד כמה קילוגרמים
רק יחמיאו לגופה, ואז היא רואה אותה, כל כך מכוערת, הצלקת הזו,
שהשאיר לה, צלקת שבגללה היא משלמת מחיר כבד בחייה, הם רוצים
אותה, אוהבים, רוצים לגעת, גם היא רוצה, אבל אז, היא נעצרת כמו
ילדה שנחבאת אל הכלים, מתרחקת לא רוצה להתקרב יותר עד כאן היא
אומרת להם, עד כאן.

כמה שהמרחק לאושר, לחיוך כל כך קטן, עשרת אלפים שקל, והצלקת
נעלמת, עשרת אלפים שקל מפרידים בין העצבות לאושר, עשרת אלפים
שקל שהיו לה  פעם ונעלמו.

לא נורא, היא מעודדת את עצמה, מי שיגלה את הנעלם, מי שיגיע עד
לשם, כנראה שהוא זה שיהיה ראוי לאהבתה להיות לה כפרטנר לחיים.
כן כך תמיד היה לה נוח לכנות את החבר לחיים פרטנר ולא חבר, אין
יותר חברים הם מעכשיו יהיו רק הפרטנרים שלה לחיים.

יצאה התנגבה, משחה את גופה בקרם הגוף הריחני והתלבשה, מתאפרת
קלות, אודם וקצת שחור לעיניים, מעבירה פאן קלות על שיערה
ומביטה שוב במראה, ולרגע לא מבינה מה רוצים ממנה, "אני באמת
יפה" היא לוחשת לעצמה.


ואז באותם הרגעים שוב אותה תחושה שתהיה לה אהבה, אז מה אם יש
צלקת שחבויה בגופה ושוב נזכרת שזה לא ייגמר בצלקת, כי אז שוב
תשאל השאלה "תגידי, ממה זה קרה לך?".