(באמת שלא על אנשי דה-שליט. אייל, תודה על השיחה וההשראה.)

אני מסתכלת עליו בעיניים דומעות: "אני לא דמות איילי, אני סתם
אחת שעצוב לה."
"shut up and kiss me" הוא אוחז לי במותניים וצוחק.
אני מתנערת ממנו ופונה אל האופק של העיר הלבנה...
הוא מתקרב, מחבק אותי מאחורה, הבל חמים ליד האוזן, "מתי נהיית
כזאת היסטרית?" הוא לוחש.
אני מסתובבת אליו, רואה אותו כאילו בפעם ראשונה. פעם ראשונה.
שנינו לבד, מול חלון גדול אל נופים עתיקים-טכנולוגיים.
אני מסתובבת אליו רק כי... אני כבר לא יודעת מה לעשות, וזה שיא
של חודש מטורף, של כסאח רציני עם רועי שבמקרה שלי הוא החבר...
המאוד מאוד לשעבר, של נכשל מטורף באומנות ו-95 במתמטיקה.
ופרצופים ואנשים מתחלפים וויכוחים של דווקא.
ועכשיו... הגאון, אייל במקרה שלי, אני והוא תקועים בבית המשפט
העליון. סיור הם קראו לזה, באמצע, סופת שלגים. אני בשירותים
הוא הלך לטייל והבית ספר מלא האחריות שלנו מיהר לרדת מההר.
"אתה מבין שאנחנו תקועים פה נכון? וזה לא הזמן לדחפים שלך."
הוא צועד שלושה צעדים אחורנית ומתיישב על הרצפה סמוך למחיצה
הלבנה של הכניסה.
הפרצוף היפה שלו אדום בלחיים, הוא רותח, הוא כועס
שלי אדום כי קר לי, כי לא ככה רציתי את זה וכי הכל מתמוטט לי.
והוא יושב, רגל אחת זרוקה רגל אחת עומדת ויד עליה, משחק עם
כדור גומי שחור שסחבתי איתי, צעצועים של ילדה גדולה.
בין מבט לכדור למבט בלבן שנופל מהשמיים הוא מביט גם בי.
ואני לא יודעת מה להגיד לו, נשענת על הזכוכית, משפשפת ידיים זו
בזו, מנסה להתחמם.
הוא מחמיץ פנים, קם, מוריד את המעיל שלו ועוטף אותי.
"לא צ..."
"לא רוצה לשמוע בכלל מה יש לך להגיד."
אני נשארת עם פה חצי פעור, הוא בנגיעה קטנה מחבר את הלסתות
וחוזר לנקודה ממנה הוא קם.
בראש אני מתחילה להפנים את העובדה שכנראה הלילה כבר לא נצא
מפה. לאט לאט הכל בפנים נמס וניצוק מחדש. מסתדר, ואני מתיישבת
לידו.
הוא מעביר לי יד בשיער בלי להסתכל עלי בכלל.
"אז אני דמות" אני חצי שואלת.
"את דמות."
"ואיזו מן אמירה זאת? מכיר את הדמות שלך... איזו מן דמות יש
לי?"
"של אחת שמכריחה את עצמה ללכת לאיבוד."
"מזתומרת??" אני מנסה שלא לתת לכעס לפרוץ.
"אין לך מה לכעוס, ככה זה. את חיה בבועה של רדיפה עצמית. את
יודעת את זה, אני יודע את זה, את פשוט לא מוכנה לקבל שיש אנשים
שגם מרגישים ככה, או אולי אפילו יותר אבודים ממך."
אין לי מה להגיד לו. אין לי תירוצים הפעם. אין לי ציניות לקטול
אותו. אין גם בשביל מה. יש אותו, אותי ואת החלון זכוכית הגדול
שמתמלא לאיטו בפינות בשכבה דקה לבנה של תמימות וטהר.
הוא מתרומם ומושיט לי יד: "בואי."
אנחנו יוצאים אל גן הוורדים, מתיישבים על ספסל, השלג נופל אל
הארץ בדממה.
"הוא כמוך" הוא לוחש לי
ואני לא מבינה בכלל מה קורה איתו, לא מכירה אותו ככה, לא מבינה
למה הוא מתכוון.
"טהר, לפעמים מתחזה, מתלכלך. אך תמיד בהתחלה, בכל בוקר, הוא
הכי צחור שיש, ראשוני, תמים שיש."
"הכי בעולם." אני ממלמלת בלי משים.
"נכון" הוא אומר ומביט לשמיים, "הכי בעולם."

שנה וחצי קודם הגעתי לכאן, לכאן זאת אומרת לעיר הקטנה והמוזרה
הזאת, רחובות.
זה מוזר להיכנס לכיתה חדשה, לבית חדש, במיוחד בשנה הלפני
אחרונה של התיכון.
אבל... מה לעשות שההורים שלי לא הורים רגילים ואבא שלי סחב
אותי בגיל 14 לשליחות בקנזס ולחזור לבית ספר הקודם שלי בראשון
לא יכולתי. וחוץ מזה ההורים שלי תמיד טוענים שצריך גיוון. אז
נולדתי באילת, גדלתי בראשון, ובין גיל 14-16 גרתי בקנזס (דורתי
באמת לא נמצאת שם).
אבל זה לא חשוב. בתחילת כיתה י' נכנסתי בשערי המקום האפור
ביותר שראיתי. בגופיה אדומה ומכנס ג'ינס קצר, שיער שחור
שגידלתי בסביבות שמונה שנים והגיע עד אחרי התחת היה אסוף
ברישול על הגב. לפעמים אני שוכחת כמה חם בארץ הזאת.
לא ידעתי לאן ללכת, רק שבוע קודם נחתנו, כל הדברים שלי עוד היו
מפוזרים בחדר או במזוודות.
חיפשתי את הבניין, עוברת מול פרצופים תוהים שהתחלפו במהירות,
בקבוצות. הוא היה לבד, עבר, לא שמתי לב ממש, התיישבתי על איזה
ספסל שהיה שם וחיפשתי בתיק את הפתק עם שם הבניין והכיתה שאני
אמורה למצוא. הרגשתי מישהו מעלי חוסם את האוויר שגם ככה לא היה
קיים... הרמתי את משקפי השמש אל הראש והרמתי מבט. היו לו
עיניים כל-כך יפות, חומות בהירות בגוונים מוזרים שלא הצלחתי
לסווג. מיהרתי להושיט לו יד, "נעים מאוד, נועה."
"נעים" הוא לחץ וחייך, "אייל. לאן את צריכה?" הוא התעניין.
"אממ..." שלפתי את הדף, "י"א 2."
הוא נתן בי מבט ארוך, מוזר כזה, "גם אני, בואי."
הכנסתי את הדברים לתיק והלכנו.
זאת בערך הייתה הפעם האחרונה שדיברתי איתו. הייתי מגדירה אותו
האויב הכי גדול שלי, ילד יפה שתופס מעצמו. שיודע בדיוק מה הוא
שווה. מלבד זאת הוא גם היה חכם ואני עם אנשים שיותר חכמים ממני
לא מסתדרת.
הוא, ברגע שנכנסנו לכיתה פנה לחברים שלו ואני התיישבתי בשורה
השנייה ליד החלון.

שנה אחרי פגשתי את רועי באיזו מסיבה, הייתה אחלה שיחה, הדלקות
מסוימת אבל לא נשמר קשר. חודש אחרי פגשתי אותו שוב באיזה בר,
הפעם הוא לקח את המספר, יצאנו שלושה חודשים. ו... התפקשש.
חודש אחרי, עליתי בשני בבוקר על אוטובוס לירושלים, סיור בבית
המשפט העליון.
והאדון שנתקעתי איתו החליט שהוא מכיר את הדמות שלי...
בנים...

יש ילדה שמביטה ברצפה וילד יפה שמביט לשמיים.
"הייתי רוצה למות" היא לוחשת לו.

"הייתי רוצה למות." אני לוחשת לו. מפחדת להפריע לשקט המופתי,
מפחדת לגרום לשלג לגווע.
הוא מביט בשמיים, בי, בשמיים. ונאנח. יוצר אדים כבדים באוויר
קפוא.
לפעמים לבד אני לא מבינה מאיפה זה בא לי.
הוא מסובב אותי אליו ומתיישב עם רגליים שלובות על הספסל, מחזיק
לי את כפות הידיים, משפשף אותן, שיתחממו.
"הייתי רוצה שפעם אחת יהיה לך האומץ להסתכל לי בעיניים."
אני מרימה מבט, זה קשה לי, אני לא בטוחה שעם כל מה שקרה וקורה
אני מסוגלת להתמודד איתו ועם הלב שלי.
מנגב באצבעות עדינות את הדמעות מהלחיים.
"רוצה שתסתכלי עלי ולא תפחדי, ולא תשנאי, ולא תזלזלי." הוא
אומר.
ואני לא מבינה איך הוא לא קולט שזה אף פעם לא היה ככה.
שהלב שלי מחולק לחלקים, שהחלק הגדול ביותר חלול, שמור לו,
שימלא אותו.
אני לא יכולה לענות לו. אני לא יכולה. לא יכולה לענות לו.
"נועה, רק תסבירי לי למה"
"למה מה?" אני מושכת ממנו את הידיים שלי ומחזירה את הרגליים
לקרקע, מחפשת אחיזה במציאות..
"למה לא ייצא מזה כלום, למה פוזות..." הוא מנסה להמשיך את
המשפט אבל אני קוטעת אותו, קמה וקוטעת אותו: "יודע מה אייל, לא
אכפת לי. מה לעזאזל אתה רוצה? כאילו מה, פספסת תור לפסיכולוג
שלך היום אז החלטת להציק לי?"
אני מתחילה ללכת לכיוון הבניין, נזכרת שזה המעיל שלו עלי,
חוזרת, נותנת לו, ממלמלת תודה ונכנסת פנימה. או לפחות רוצה...

הוא אוחז לי ביד, אני אוחזת בדלת.
"הייתי רוצה לא לשים זין." הוא אומר.
הפרצוף שלו שני סנטימטר משלי, הנשימה שלו ממיסה אותי...
אני עוצמת עיניים ומנשקת אותו.

לפעמים אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי.
לפעמים עוברות שעות עד שאני קולטת מה בכלל קרה
איך נגמרות חבילות שוקולדים, איך עוברים שירים
איך זז השעון. מאיפה הגיע הטעם המר לפה..
אני בעצם לא ממש יודעת מה אהבתי בו
הבלתי מושג הזה, אני לא בטוחה שרציתי להשיג.
אני לא בטוחה כבר בכלום.
המציאות התעוותה לי, נמסה לה בטפטופים כבדים. בגושים לבנים, אל
תוך העולם הפסיכודלי שלי. שם רק אני והוא, וזה בסדר וזה מותר
וזה הדדי והכי נכון שיש. הכי רציונאלי.
זה כמו 2+2, זה כמו השמש שוקעת כשהירח עולה.
אנחנו, אני והוא, זה סדרי עולם. זה נכון אבל איננו.
זה נקבר בפנים העייפות, המילים הכי יפות...
בסגול ובכחול של השמיים.

בולשיט.

"אררר" אני מנערת את הראש, שוטפת שוב ושוב את הפנים, מעבירה את
השיער לאחור. דופקת על השיש הבהיר של השירותים.
הוא עומד מחוץ לדלת, יושב יותר נכון.
"אני לא ממש הולך לזוז מפה, אני מקווה שאת יודעת."
הוא יודע... שלא הולכת להיות תשובה.
"וחוץ מזה, אין לך מאיפה לצאת שם. וחבל, נורא יפה בחוץ. היינו
יכולים לבנות איש שלג." הוא בכל זאת מנסה.
השתיקה מכרסמת בי ריבועים קטנים של טעויות גדולות.
"יש לי גזר בתיק!" הוא צועק.
אני צוחקת.
יודעת שהוא שומע...

כשחושך אני לא מוצאת את עצמי... וחושך.
ממש ממש חושך... חושך לבן.
אני מרגישה זוהרת מידי.
אנחנו יושבים בסלון של בן דוד שלי.
בטלוויזיה רצים כתבים בחליפות מעומלנות ומבט אטום ומדברים
בשטף.
שישה הרוגים, נמל תל אביב...
יום שני בלילה.
ולא אכפת לי, כי הוא יושב בספה שלידי ואוכל עוגיות, משחק
בגיים-בוי 2 שהיה מונח על השולחן.
אני מכבה את הטלוויזיה ונשכבת הפוך, הרגליים על המשענת והראש
כמעט על הרצפה. אני מניחה ידיים על הבטן, עוצמת עיניים,
ונושמת...
חושך לי, חושך לבן.

לבן דוד שלי קוראים עומרי, אני הכי אוהבת אותו בעולם, הוא בן
22, סטודנט למשפטים, טחון בכסף, חי בדירת סטודיו במרכז
ירושלים.
אני מרימה אליו טלפון כשאייל מחליט להפנים את הבעיה שלנו ואת
העובדה שירושלים זה הבית שלנו להלילה.
עומרי ממהר להגיע לקחת אותנו. "הכל בשבילך מתוקה." הכל
בשבילי...
כמו שאני מכירה את עומרי, הוא לא יתערב.
אבל שעה אחרי הוא ואייל יושבים במטבח ושותים בירה.
אני עברתי לשכב בספה הארוכה, שומעת בדיסקמן איזה דיסק ישן
שמצאתי אצל עומרי על המיטה, שומעת בשקט, לשמוע גם מה הם
אומרים.
"אתה מכיר אותה טוב?" אייל שואל.
"זאת בת דודה שלי, מכיר אותה יותר טוב מכל בן אדם בעולם."
"אמרה לך פעם משהו עלי?"
אני שומעת את עומרי נושם, הוא חושב, חושב אם מותר לענות לו,
פעם הייתה לנו שיחה עליו. פעם אחת, מזמן.
"לא מתאים לדבר על זה" הוא מכריז בסופו של דבר, מגניב מבט אל
הספה.
"תשמע," אייל אומר לו, "אני באמת רוצה את בת דודה שלך, אני
באמת רוצה את נועה. אבל לא מבין מה היא רוצה."
"כמו שאני מכיר אותה, כשהיא תרצה שתבין, אתה תבין." עומרי סוגר
את העניין ובא לסלון, אייל בא אחריו מזיז לי את הרגליים
ומתיישב, עומרי מדליק את הווידיאו.


עכשיו כשאני חושבת על זה, הכל באמת בולשיט, יכולנו לצאת מפה.
יש פינוי שלג לאלו שצריכים לצאת מהעיר. אבל לא. לא אני ולא הוא
חשבנו על זה. היינו צריכים להתמודד.
זה לא שהייתה שנה וחצי של אהבה גדולה בהכחשה
זה היה יותר, הדלקות ראשונית כשנפגשנו עם אפשרויות פתוחות
שנחתכו.
מבטים, מילים קטנות, חיוכים נעלמים. והוא ישב מולי במוזיאון
כשהוא מצא אותי, ניסינו להבין מה עושים עכשיו... ואני דמות.
הייתי רוצה להיות מסוגלת להסביר לו מה אני רוצה, לא היו לי
מילים. פחדתי שנצא וזה יתפתח ואני אפגע ממנו, ככה זה תמיד. ככה
כל קשר בחיים שלי נדפק. מהפחד. פספוסים.


אני יושבת לידו, על המסך רואים את ג'ימס מרסדן וקייט משהו...
הבת של גולדי הון אם זכור לי נכון. "משחק השמועות."
יש שמועה שרצה בחלל הזה שאכפת לו יותר ממה שחשבתי.
השעה אחת, עומרי מפהק, מנשק אותי על המצח ולוחש לי באוזן: "הכל
בקלות." קחי הכל הקלות...
שנינו בסלון, אני מסתכלת עליו, העיניים שלו עמוקות עד אין סוף
כמו תהום, אבל אני מרגישה נורא בטוחה כשהוא עוטף אותי בזרועות
שלו. לא אכפת לי מה יהיה, יהיה בסדר, יהיה טוב
כי אחרת מה כבר יכול להיות.

איכשהו, שוב אני מוצאת את עצמי מצמידה שפתיים לחיוך שלו, ללשון
שלו, להרגשה המוזרה שממלאת אותי, לזרמים המטורפים האלה ששורפים
לי את המוח.
אני נשענת לאחור, הוא מלטף לי את הלחי, כל-כך קרוב.
"נועה, מה כבר יכול לקרות?"
"משהו ממש רע." אני לוחשת ומנשקת אותו בשנית.

הוא מעלי, עומרי ישן בחדר... בת דודה שלו, הקטנה, זאת שעוד אין
לה 18... שוכבת בסלון על הספה כשבחור בן 18 וחודש מעליה.
בלי חולצה, מלטף לה את החזה.
מלטף לי את הבטן... אני רוצה אותו הכי בעולם, בתוכי, מבחוץ,
אני רוצה אותו חלק ממני. שימלא חללים ריקים שרק חיכו לבואו.
סקס על הספה בסלון, סקס על הספה בסלון...
לפני שהוא מספיק לפתוח לי את החזייה, רגל שלי, או רגל שלו..
פוגעת בשולחן, עפה כוס... בום.


עומרי יושב על הספה, אייל על השטיח, אני נשענת על הקיר לידו.
עומרי מסתכל עלי, מה כבר הוא יכול לעשות, אנחנו סומכים אחד על
השני, הוא לא יגיד כלום להורים, הוא יותר מידי מאוכזב ממני.
"עומרי..." אני רק רוצה שיגיד לי משהו, שיכעס, שיכעס!
"תראי נועה, מה את רוצה שאני אגיד לך? הערכתי אותך יותר מזה.
על אייל בכלל אין לי מה לדבר, הוא בן, והוא בן 18, אני יודע
איך זה בגיל הזה. אבל את??" הוא עוצר ונושם עמוק, נזהר, בודק
את המילים שלו, לא משנה מה... הוא דואג לי, "אין לך
כבוד??"



לחלק השני- http://stage.co.il/Stories/183541