היום בו פגשתי אותו היה היום שפתח את עיני לעולם האמיתי.
עד הרגע ההוא ראיתי את חיי כמושלמים  ללא בעיות... רק דברים
טובים יכולים לקרות לי. כה תמימה, כמו ילדה קטנה שיצאה מרחם
אמא.. המון אהבה, המון בטחון...
היה זה יום אביך. השמש להטה לי על הראש אך הייתה מכוסה בענני
גיהינום אפורים שמידי פעם הורידו לארץ טיפות אבק שנידמו לי
לשדונים, שליחי העולם מעבר להגיד לי להזהר, לחזור אחורה...
המשכתי ללכת לעבר מקום המפגש, התרגשות הייתה בכל גופי עד שלא
שמתי לב למזג האוויר המאיים ששרר סביבי. לא שמתי לב לכך
שהעניין יכול להגמר ברע. הייתי מאושרת מידי.
הגעתי למקום המיועד. לא זיהיתי אותו לכן חלפתי על פניו, כנראה
שהיה זה סימן להמשיך ללכת אך צרת הגורל תפסה אותי לפני שיכולתי
להתרחק. שמעתי את קולו הענוג קורא לי ממעבר לכביש. כמה יפות
היו עיניו באותו יום... כמה מושך הוא נראה לי...
מיד הסתובבתי עם חיוך על הפנים וטסתי לעברו בידיים פתוחות. איך
יכולתי להיות כה טיפשה? איך יכולתי להכניס אותו לחיקי כאילו
היה בן בריתי?
הסיפור שבינינו לא נמשך זמן רב.. מהר מאוד ראיתי את טעותי
מצתברות. מהר מאוד התמימות חמקה מבין עפעפיי...
שלושים יום הייתי באופוריה ואז הונחה הפצצה שניפצה אותי
לרסיסים ולא חוברתי מעולם חזרה...
אותו אדם, אם ניתן למנות אותו מבין ההומוספיינס, נטש, ניפץ,
ריטש ושבר חלומות שהיו מוטמעים בי כל כך הרבה שנים. פשוט החליט
שזה לא מה שיכול הוא לתת לי...
לכן שיקר לי... כן, שב שאם אכעס תהייה התקופה הבאה קלה לי
יותר.. אם אשנא לא אצטרך לכעוס... אם אתעב לא אצטרך להצטער...
אם אזעם לא אצטרך להמשיך לאהוב..
קל להבין שלא היה הדבר קל כפי שהניח. חיי קיבלו היפוך של 179
אם לא 180 מעלות. כל מה שהיה בי נעלם, לא עוד תקוות, לא עוד
בטחון, לא עוד שמחת חיים שופעת כמו שהייתה לי תמיד.
הכל הומר לי בכעס והרגשת של החמצה.
אך חייבת אני תודה לאותו אדם. אותו אדם גרם לי להבין שהעולם
הוא לא ורוד כמו ששיערתי. יש המון רוע וכאב. עליי לקבל את זה
ולנסות להשתלב, להתמודד... אך איך? הגידו לי איך? איך אפשר
להתמודד עם כל כך הרבה זעם ואיבה?
לא למדתי את זה עד הזמן הזה אבל יש לי עוד הרבה זמן לנסות
להבין.
לפחות ראיתי את העולם האמיתי, לפחות למדתי אפילו אם חלקית
להבין כמה מנסתרות החיים. למדתי לקבל את גורלי האמיתי ולמדתי
לצפות דברים לפני שהם קורים.
לפחות חשבתי כך עד שהגיע הברק שגרם לרעם כה גדול בעולמי...
כן, חויתי אכזבות, כן חויתי פרידות, כן חויתי שברונות אבל גם
חויתי את מנת חלקי, לבינתיים, של ריגושים.
התגברתי על פחדיי ונתתי לעצמי לפרוח.
אני אוהבת את הבן אדם שאליו נהפכתי. אני אוהבת את דרך חיי ואני
שמחה שלמרות כל הרוע אני שומרת בי את כל הטוב...
אני מצליחה להסתדר בינתיים עד שתגיע הטרגדיה הבאה אך עד אז אני
מקווה שדרכי תהייה ברוכה בשגעונות, בהפתעות וברון.
לא אשכך ולא אדחיק את כל אשר עבר עליי במרוצת השנים. אשמור
קרוב אליי כל חפץ שיגרום לי לזכור את הסבל שחוויתי. מדוע
תשאלו?
מפני שאם אדחיק ואנסה לשכוח, לא אוכל להתגבר ולדעת מתיי צריך
לשנוא ולהתרחק ומתי צריך לאהוב ולתת ללב לפרוח.