כבר שבועות שאין בי קצב, אפילו לא תיפוף עדין
אני עוצמת עיניים, מחכה...
כלום.
פעם הייתי רק מתעוררת בבוקר ומייד הייתי שומעת טם..טם..טם..
והייתי יכולה להתחיל את היום, לרקוד את השעות האלה.
טם.. טם.. טם.. לצחצח שיניים, להזיז ת'תחת מצד לצד,
טם.. טם.. טם.. ללכת ברחוב, לדלג מעל השחורבמעבר החצייה.
מין קצב כזה, רוטט בי בפנים, לא תקתוק אבל לא בדיוק מערכת
תופים, כאילו יש בי כושי קטן עם בונגוס ענק שמדגדג בי את הרצון
הזה לחיות.
אם נגיד הייתי מוצאת את עצמי בסטואציה שבה אני לא לבד, נניח
לדוגמא - שיחה עם חברה, הייתי מרגישה איך התיפוף נהיה חרישי..
כמעט בלתי מורגש אבל עדיין שם, כמו מלטף את הסרעפת ומתיך רגשות
למילים. והמילים היו יוצאות בשטף, בקוהרנטיות מופלאה.
כשהייתי נסערת, התיפוף בי היה גובר וגובר.
מגיע מתחתית הבטן, מרעיד בי איברים, גובר וגובר עד שהיה מחריש
את הכל, כמעט מתפוצץ!
והדם היה גועש בתוכי, מבעבע, חם לוהט וכל עורקיי רוטטים, הייתי
יכולה לצרוח או לבכות, ביחד עם התיפוף בתוכי, ביחד עם הכושי
הקטן שהשתולל בתוכי על הבונגוס שלו .
ואחרי שהסתיימה הסערה הייתי צונחת באפיסת כוחות, מרוקנת.
רגועה.
כבר שבועות שאין בי קצב, אפילו לא תיפוף עדין
אני עוצמת עיניים, מחכה...
וכלום. |