New Stage - Go To Main Page

טל חן
/
קובי והקקטוס

שמעתי שהרבה אנשים מעשנים סיגריות אחרי סקס, יש כאלה שרצים
למקלחת וכאלה, בעיקר כאלה מאוהבים שנשארים מחובקים שעה ארוכה.
האינסטינקט הראשון שלי בדרך כלל, הוא ללבוש את תחתוני הבוקסר,
או להוריד את הקונדום אם השתמשתי ואז ללבוש את תחתוני הבוקסר,
ולהסתיר את הבושה הפתאומית שאני חש בגופי. הדבר הראשון שנתי,
השכנה שלי עשתה אחרי ששכבנו, תוך כדי שאני בוחן את הבוקסר
ומושך אותם במעלה רגליי השחופות היה להגיד "אני אוהבת את
קובי".
אני אתחיל קצת קודם, יום לפני אולי, בבוקר התקשרה אלי אישה
מבוגרת וביקשה לדבר עם מיקי. זה היה שלוש שעות אחרי שהלכתי
לישון ולקח לי זמן לעבור על כל השוכנים בדירה שלי (השותפה שלי
אורלי, החתולה שלה טיקה, ואני שקוראים לי צח, או צחי) ולהבין
שלאף אחד מאיתנו לא קוראים מיקי.  "זה טעות" מילמלתי אל
שפורפרת הטלפון "סליחה" ביקשה המבוגרת בקול צרוד וניתקה.
ניתקתי גם אני, רק על מנת לשמוע שוב את הצילצול ולהרים שוב.
"לא" מילמלתי שוב "אין פה מיקי". "זה לא
חמש-ארבע-ארבע-חמש-אחד-שתיים-שבע?" שאלה הצרודה בקול מבוגר.
"לא, זה דומה אבל לא". זה באמת היה דומה, רק סיפרה אחת שגויה,
אבל לא התכוונתי לספר לצרודה על כך.
היא התקשרה שוב. שוב השוויתי איתה את מספר הטלפון ונשבעתי לה
שלא גר איתי שום מיקי. בפעם הרביעית שהיא התקשרה כבר הייתי
הרבה יותר ער והרבה יותר תקיף "לא, זה לא
חמש-ארבע-ארבע-חמש-אחד-שתיים-שבע ואין פה שום מיקי, ואני הלכתי
לישון רק לפני שלוש שעות והמשחק הזה הוא בכלל לא כיף!".
"סליחה" ביקשה ממני שוב, צרודה ומבוגרת עדיין.
מכיוון שכבר הייתי ער, הביטתי סביבי, המיטה שלי רחבה נורא
והמצעים שלי מדיפים ריח של שלוש שעות שינה באוגוסט ללא מזגן או
מאוורר. הלכתי לישון בארבע בבוקר, עכשיו קצת אחרי שבע, אני לא
אמור לעבוד היום ודי התכוונתי לישון עד מאוחר. עכשיו כשכבר
קמתי, נותרתי ללא תוכניות. הטלפון צילצל וצילצל אבל התעצלתי
לענות. בשבע וחצי בערך הדלקתי את הרדיו, בהתחלה היה שיר של
יהודה פוליקר ואחר כך שיר של רם נובק שהוא זמר ישראלי חדש ששר
ראפ מחאתי, יש לו שירים קליטים עם חרוזים מצוינים. הקול של רם
נובק ברדיו צימרר אותי כמו תמיד וכבר העדפתי לנסות שוב את
הטלפון.
אז כיביתי את הרדיו והרמתי שוב את השפורפרת המצלצלת. "הלו"
שאלה אותי האישה המבוגרת בקולה הצרוד "אפשר לדבר עם מיקי?"
האמת? כבר לא הייתי בטוח שאני לא מיקי בעצמי, אבל מתוך תחושה
של כעס ועקביות גערתי באישה שתלמד להשתמש בחוגת הטלפון שלה כי
כאן זה לא "חמש-ארבע-ארבע-חמש-אחד-שתיים-שבע" ובפעם הבאה אני
אקרא למשטרה. "סליחה" היא ביקשה שוב, ונשמעה כנה למדי כשאמרה
גם "תודה " ו "להתראות" אבל אחרי דקה שוב צילצל הטלפון. שמתי
לב שהצילצול שלי די מעצבן ואני צריך להחליף את הטלפון. "פיצריה
מילאנו שלום" עניתי בקול גס מעובה. אבל זאת לא הייתה המבוגרת
הצרודה, סתם, אימא שלי שביקשה סליחה על הטעות וניתקה.
קמתי והתמתחתי. הצצתי מהחלון, אולי אני אמצא איזה ציפור מצייצת
או ילדים משחקים. התברר לי בהשקיפי מבעד לחלון, שיש לי שכנה
חדשה, עם שיער שחור ארוך וגב שזוף. היא גרה מאחורי החלון
שבדיוק ממול החלון שלי והייתה עירומה, לפחות בפלג הגוף העליון
שלה, לשניה קלה אפילו פנתה עם השדיים הקטנים שלה לכיווני ואני
זעתי שלא תבחין בי מציץ ותסגור את התריס. היה לי מזל, בפעם
הבאה שהשקפתי לחדרה התריס היה עדיין פתוח, אך היא יצאה
ממהמסגרת ולקחה את שדיה איתה, כשחזרה הייתה לבושה בשמלה שחורה
ותלתה את הארנק שלה על כתפה, מתכוננת לצאת.
בזריזות משכתי על הרגליים מכנסי שלושת-רבעי וגם חולצה עם הדפס
של סיום הטירונות מעל לראש, בסנדלים שעטתי במורד המדרגות מבלי
שאפילו צחצחתי שיניים. רק כשהגעתי לתיבות הדואר בכניסה שמעתי
פתאום את הדלת בדירה הסמוכה לזו שלי נפתחת ונסגרת וההבנתי
שמיהרתי מדי ועקפתי את השכנה שרק עכשיו יצאה מהדירה. עליתי
בחזרה במדרגות, מנסה להשאיר רושם של בחור שרק ירד לזרוק שקית
לפחי הזבל. היא ירדה במדרגות מולי, עם עיניים ירוקות וריח של
סבון, "הי!" חייכתי כשאני מנסה לא לחשוף את השיניים הלא ניקיות
שלי ואת הריח מהפה "את עברת לדירה לידי, נכון?". "א-הא!", היא
חייכה אלי עם המון שיניים לבנות. "אני צח, או צחי" הושטתי לה
יד ללחיצה. "אני נתי!" היא חייכה חיוך גדול אפילו יותר ולחצה
לי את היד. שתקתי לרגע, היא שתקה בחזרה ואז אמרה שהיא ממהרת
לעבודה, אבל כשתחזור נדבר, או אולי אפילו נשתה קפה. ובאמת,
בערב כשצילצלתי בפעמון של דירתה, הקומקום במטבח שלי כבר עסק
בלהרתיח לנו מים לקפה. כשפתחה את הדלת השותפה של נתי, זו
הנמוכה שלמרות שהיא גרה בסמיכות אלי כבר שנה וחודשיים מעולם לא
שאלתי לשמה, הייתי צריך קצת כושר אילתור בשביל שרק נתי תבוא
ואחר כך, כשאורלי השותפה הנירוטית שלי התחילה להידבק אלינו
הייתי צריך עוד קצת כושר אילתור בשביל לשכנע את נתי שנעבור עם
הקפה אל החדר שלה.
אבל בעשר בערב, כבר מצאתי את עצמי יושב לבד עם שתי כוסות קפה
ריקות ונתי, על המיטה שלה. היא סיפרה על בחור בשם קובי שהיא
מאוהבת בו אבל הוא רוצה רק לזיין אותה ואני סיפרתי לה שבעוד
יומיים יש לי יום הולדת ושאני אוהב לקבל מתנות, במיוחד יקרות
וגם שימושיות. כשהיא סיפרה לי שקובי צריך להגיע באחת עשרה
חשבתי שזה הסימן שלי לקום וללכת. היא החזיקה לי את היד ומשכה
אותי אליה. לחשה לי באוזן שהיא רוצה להתגבר על הרגשות שלה כלפי
קובי ושיש לה מתנת יום הולדת מוקדמת בשבילי. אז התנשקנו
והתמזמזנו קצת. היא עשתה המון רעש. היא צעקה "כן מאמי תמשיך"
כשלחצתי לה את השדיים הקטנים ונאנחה את שמי כשמעכתי את ידי אל
הקפל התחתון שבשמלה השחורה. כשקובי הגיע הייתי בלי חולצה. היא
ניתקה את המגע ממני ופתאום הרגשתי צורך עז להתחבא בארון, או
מתחת למיטה. במקום פשוט יצאתי החוצה, בלי ללבוש את החולצה
אפילו, חמקתי ליד קובי מבלי להביט בפניו וחזרתי לדירתי.
למרות שהייתי נורא עייף היה לי קשה לישון בלילה. הרגשתי שהיא
דחתה אותי ושהאגו שלי נפגע. היצרים הבלתי מסופקים שלי בערו
בתוכי והחלטתי שאם אני רוצה להרדם אני חייב להפסיק לחשוב עליה,
אבל זה היה נורא קשה, לא רק בגלל שנתי הייתה בהחלט בחורה
מיוחדת, אלא בגלל שבמשך כל הלילה שמעתי את קולה גונח בשמו של
קובי, מבקשת ממנו עוד ועוד. יותר חזק וימשיך ושינשוך ושיתקע.
כשחשבתי על השדיים הקטנים שלה כמעט בלי לשים לב היד שלי ליטפה
את הזקפה שלי, "אני כל כך עייף" חשבתי, הלוואי והייתי יכול
לגמור באוננות, אז היה לי בודאי הרבה יותר קל לישון.
רם נובק, הראפר הישראלי העולה, ששר שירי מחאה וסוחף את הנוער,
למד איתי בתיכון. הוא היה בכיתה המקבילה. כבר אז הוא היה עמוק
בראפ במוסיקה שחורה וגם היה לו שיער ארוך, רק שאז הוא היה אסוף
בצמות ובבנדנות ולא בראסטות כמו שהיום. הוא היה נורא מקובל
בשכבה ועוד יותר מקובל אצל החמשושיות שרובן ממש העריצו אותו.
ואז יום אחד, זה היה בכיתה י"א, בערך בחנוכה, עברתי במסדרון
והוא ראה אותי הולך, עם הספרים ביד והחולצה המכופתרת הירוקה
שהייתה גדולה מדי עלי וכל החצקונים שלי, ממש אז, לפני כל
המעריצות החמשושיות שלו, רם נובק חיבר את אחד השירים הראשונים
שלו.
"צח רונן, ילד מאונן! צח רונן ילד מאונן! צח רונן ילד מאונן!
צח רונן ילד מאונן!".
זהו. אלה היו כל המילים של השיר, ובנוסף היו גם מחיאות כפיים.
אני חייכתי חיוך אדיש "הי נובק! מה קורה?" כאילו אנחנו בכלל
חברים וזה בצחוק ובנינו. אבל אף אחד מסביב לא קנה את ההצגה
הזאת וכמה אנשים, חלק מהם גם מהשכבה שלי, הצטרפו אליו "צח
רונן, ילד מאונן! צח רונן ילד מאונן! צח רונן ילד מאונן!". אז
כבר שיניתי אסטרטגיה. "מאוד בוגר!" התרסתי לעברם, "ממש מאוד
בוגר!" אבל הקול שלי נבלע. ברחתי לשירותים ובכיתי, בחוץ כולם
סיפרו שהלכתי לאונן.
השיר "צח רונן ילד מאונן" הרקיע במצעדי הפיזמונים של התיכון
שלי. ולא רק בטיולים שנתיים וכאלה, אלא ממש בכל הפסקה, בכל פעם
שהלכתי במסדרון. לאט לאט הפסקתי לעבור בכלל במסדרון. היועץ של
בית הספר אמר שאם יש מישהו שמציק לי אז שאני אציק לו בחזרה אבל
לא הצלחתי למצוא שום חרוז גס או חרוז בכלל ל"נובק". וגם אם
הייתי מוצא, רם נובק היה מקובל וגעזי וראפר, ואני סתם מחוצקן
עם חולצה ירוקה ומכנסים לא אופנתיים. אצל חלק מהתלמידים היה
נוסח מעודן יותר "צח רונן ילד מסכן", אבל ההאשמה באוננות,
הצורבת, המשפילה, מהדהדת לי בראש. בערך בארבע לפנות בוקר
הקולות של הזיונים מהדירה ליד פסקו וכנראה שקצת אחר כך גם
נרדמתי.
התעוררתי בשבע בבוקר עם צילצול הטלפון, על הקו הייתה אישה
מבוגרת שביקשה לדבר עם מיקי. "הוא איננו, זו טעות" אמרתי בקול
שקט ושאלתי את האישה לשלומה ואמרתי לה שהגרון שלה נשמע הרבה
יותר טוב היום. היא אמרה שבאמת הכאב גרון שלה משתפר ושאלה אם
זה לא חמש-ארבע-ארבע-חמש-אחד-שתיים-שבע.
אחר כך הדלקתי רדיו. החלטתי שאני אשאר במיטה עד שיהיה בגלגל"צ
שיר טוב שיהיה לי נחמד לקום איתו. באחת-עשרה בערך היה את
"אייריס" של הגו-גו-דולס וקמתי והלכתי להתקלח. כשהתגלחתי
החלטתי שאני אצא החוצה ואמצא זיון. "מה הבעיה?" אמרתי לעצמי
"כולם עושים את זה! היא לא צריכה להיות אכפתית או מצחיקה או
לאהוב אותך, את זה תשאיר לבחורה שתתאהב בה, זה רק זיון, יש כל
כך הרבה נשים ברחוב שלא מאוהבות בקובי".
היה חם נורא בחוץ, ותיכף הבנתי שמסע הציד שלי לא יימשך זמן רב
כי בקרוב אני אהיה סחוט מזיעה.  את הבחורה הראשונה פגשתי
בפינקס, היא עשתה ג'וגינג עם לברדור עצלן שממש לא התחשק לו
לרוץ איתה. "סליחה" פניתי אליה כשעברה אותי, אך היא המשיכה
לרוץ לפני שהספקתי להגיד "פשוט, ראיתי אותך והייתי חייב לגשת
ולהציג את עצמי". בשעה שהיא התרחקה ראיתי עוד את הלברדור זורק
לי מבט של "אולי תנסה שוב? אני ממש צריך את המנוחה!".
את השניה פגשתי בכיכר המדינה. היא עמדה ליד חנות למוצרי חשמל
והסתכלה בחלון הראווה בו היה מסך טלויזיה ענק שעליו הוקרן סרט
מצויר של האחים וורנר. זה היה אחד מאותם סרטים שבהם הזאב רודף
אחרי הציפור שרצה מהר וקושר לעצמו טיל אל הגב, או מעיף את עצמו
עם רוגטקה או משהו כזה. היא הייתה קצת שמנמנה אבל הבנתי שהזמן
שלי אוזל ובקרוב אני אהיה מזיע מדי על מנת שמישהי תיתן לי
להתקרב אליה. "סליחה," פניתי אל השמנמנה, היא הסתובבה אלי,
דווקא היו לה פנים יפות, למרות שהיא הייתה יותר מדי מאופרת.
"פשוט, ראיתי אותך עומדת פה והייתי חייב לגשת ולהציג את עצמי".
היא חייכה עם כל השפתון שלה. "אני צח, או צחי" המשכתי, "נעים
מאוד אני מיכל" היא הציגה את עצמה "או בעצם, מיקי, כמו שכולם
קוראים לי".
בקיצור קיבלתי ממנה את מספר הטלפון, אפילו לא הייתי צריך לרשום
אותו, אני זוכר אותו בעל פה
"חמש-ארבע-ארבע-חמש-אחד-שתיים-שבע". די דומה למספר טלפון שלי,
מיקי אמרה שזה גורל ואני לא חשבתי ככה אבל לא הכחשתי. כי  גורל
גורם לבחורה לחשוב שאתה והיא זה כמו רומיאו ויוליה  או משהו
דומה, וזה צעד חשוב בדרך לקיום יחסי מין.
אחר הצהריים הייתה לי משמרת בעבודה. אני עובד במחלקת שירות
לקוחות של חברת טלפונים ובזמן האחרון מגיעות אלינו המון תלונות
על שיחות שגויות וכנראה שיש איזה תקלה באחת מהמרכזניות
האוטומטיות, כך שהייתה לי משמרת מתישה למדי שרק לקראת סיומה
סוף סוף תיקנו את המרכזנית. למרות זאת אחרי המשמרת  ניסיתי
לקבוע פגישה עם מיקי, כי עדיין הייתי מאוד חרמן. היא סיפרה לי
שבעיקרון יש לה תוכניות להיום, היא התכוונה ללכת למסיבה על חוף
הים, אבל אם בא לי לי לפגוש אותה שם היא תשמח ומקסימום אחר כך
נלך למקום יותר שקט שבו נוכל להכיר אחד את השני טוב יותר.
חשבתי שאולי אני אצליח להשלים קצת שעות שינה עד המסיבה אבל היה
נורא חם. במקום זה ניסיתי ללמד את טיקה, החתולה של השותפה שלי
לשחק דוקים ובשלב מסוים היא אפילו הובילה עלי. אני חושב גם
שהשותפה שלי מחביאה בחדר שלה את המתנה היקרה והשימושית שהיא
קנתה לי לכבוד יום ההולדת, ככה שבכלל המצב הרבה יותר סבבה ממה
שהיה לי בבוקר. לבשתי את הגופיה שאני לובש במיוחד למסיבות חוף.
ושמתי המון ג'ל בשיער. אבל בדיוק כשהגעתי מיקי התקשרה אלי
לסלולרי. היא אמרה שמסתבר שלאימא שלה יש דלקת גרון כבר יומיים
והיא צריכה להישאר איתה ולטפל בה והיא לא תוכל להגיע. מסרתי
לאימא שלה החלמה מהירה ובעצם, חשבתי לעצמי כשאני מסתכל על כל
הנשים בבגדי הים הקטנים שמסביבי, זו מסיבה שעדיף להיות בה בלי
בת זוג, אני יכול להכיר פה בחורות שוות לאללה, אחרי הכל -
הלילה עוד צעיר (השעה הייתה רבע לעשר)
ואני לא מגזים, אחרי פחות מעשר דקות שתי בחורות מדהימות התחילו
איתו - ביחד! אחת מהן היתה בלונדינית עם ביקני שחור שנשבעה
שאני מוכר לה מאיפשהו. החברה שלה, זו עם הקארה הג'ינג'י ובגד
הים הפירחוני הסכימה איתה, גם לה נראיתי מוכר נורא. פתאום היא
נזכרה "אוי," פנתה לבלונדינית " - את יודעת מי זה? זה
צח-רונן-ילד-מאונן!".
"וואלה!" הסכימה איתה הבלונדה ושתיהן החלו שרות בקצב "צח רונן
- ילד מאונן!", "צח רונן - ילד מאונן". מחיאות כפיים והכל.
בדרך הבייתה חשבתי על זה שחלפו כבר יותר משמונה שנים מאז שרם
נובק חיבר את השיר הזה וכנראה שאני לא היחיד שעדיין זוכר אותו
וכנראה שרם נובק באמת מוכשר לאללה. כשהגעתי לכיכר המדינה
המשכתי קצת להתסובב מסביב ומדי פעם עזבתי את ההגה, בודק אם יש
לי אומץ להיתקע עם הראש בקיר, או בחלון הראווה של אחת מחנויות
הבגדים או אפילו החנות למוצרי חשמל עם הטלויזיה הענקית. אבל
אחרי שהגעתי למסקנה שהעובדה שחלון הראווה שמה היא לא סיבה
מספיק טובה להכנס בו עם האוטו, פניתי אל  רחוב ויצמן וחזרתי
הביתה. החניתי ועליתי את כל המדרגות בשקט. בזמן שהיד הרועדת
שלי ניסתה להכניס את המפתח לחור המנעול ללא הצלחה, נפתחה הדלת
מאחורי. זאת הייתה נתי, היא לבשה חולצת פיג'מה תכולה עם
דובונים ומבט משועשע. "הי צח!" היא קראה בשקט. "הי נתי" החזרתי
לה.
היא הזכירה לי שעוד שעה יש לי יום הולדת ושהיא הבטיחה לי מתנה.
נכנסתי אליה לחדר ובעדינות הורדנו זה מזו את הבגדים. לחשתי לה
תוך כדי שאני רוצה להיות זה שיגרום לה להתגבר על קובי והסברתי
לה עד כמה אני סבלני ובודד ורגיש. וכשלחצתי לה את השדיים
הבטחתי לה שאנחנו לא חייבים לעשות את זה אם היא לא רוצה. אבל
היא רק נאנחה וביקשה ממני להמשיך ואם אני יכול גם לנשוך ולמשוך
וכיוונה לי את הקצב. ואני - כמה שהייתי חרמן התאפקתי עד שהייתי
בטוח שהיא גמרה וכל הזמן הבטחתי להיות טוב אליה ולעולם לא
לפגוע בה.
אחרי שכבר לבשתי את תחתוני הבוקסר שלי היא אמרה לי שהיא רוצה
לפגוש את קובי. "בסדר" אמרתי לה. חשבתי שזה בעצם דבר טוב, אולי
היא תבהיר לו שהיא הכירה מישהו אחר. אבל אז היא הרימה את
שפורפרת הטלפון שלה וחייגה לקובי וביקשה שהוא יבוא עכשיו ומול
הפרצוף שלי היא הבטיחה לו שהיא יודעת שהם לא זוג ושהיא לא
מבקשת ממנו להתחייב ורק רוצה שיבוא.
הלכתי הבייתה וישבתי קצת לבד בחושך. יתושה אחת עקצה אותי ובלב
קיוויתי שאולי זה קדחת הנילוס המערבי, אבל ביינתים זה סתם
גירד, אז הלכתי למקרר ולקחתי משחה נגד עקיצות, המשחה הייתה
קרירה ונעימה. חשבתי על איך אני שונא את נורית מהשיר "דני
גיבור" ואת מג ראיין בסרט "נדודי שינה בסיאטל" ובכלל כל אישה
שאי פעם עזבה גבר שהיה טוב אליה בשביל גבר שהיא לא הייתה יכולה
להשיג. הם מזכירות לי לפעמים את הזאב המצויר הזה מהסרטים של
האחים וורנר, שקושר לעצמו טיל של אקמי אל הגב ומתעקש לעוף איתו
לתוך ציור של מנהרה או משהו כזה. המתנה שאורלי קנתה לי ליום
ההולדת הייתה מונחת על השולחן שלי. היא לא הייתה יקרה ולא
שימושית. היא הייתה קקטוס והיה מצורף אליה כרטיס ברכה סתמי.
לקחתי את הקקטוס אל המרפסת וכשקובי עבר בשביל הפלתי לו את
הקקטוס על הראש. הוא התעלף ונשאר שרוע לפני הכניסה לבניין. אחר
כך חזרתי אל החדר שלי והשקפתי דרך החלון בנתי מחכה לקובי
בפי'גמה דובונים שלה ואוננתי עם המשחה נגד עקיצות כמה שיכולתי.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 7/3/03 13:26
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
טל חן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה