[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







טל חן
/
רחלי והמלאך גדיאל

נורא קל לדעת שמלאך הוא מלאך כי למלאכים יש צבע מיוחד בעיניים.
דומה לירוק אבל הרבה יותר חזק, כמעט חום, רק הרבה יותר חלש.
ולמלאך גדיאל יש עיניים גדולות במיוחד, ויפות במיוחד, שבמשך כל
יום העבודה מתרוצצות ותרות אחר הזדמנויות ל"כתומים קטנים".
ככה נקראים מעשי הקסמים שמלאכים זוטרים עושים, "כתומים
קטנים". בניגוד ל"כתומים הגדולים"  שהם ניסים של ממש,  למשל
כשהמלאך רפאל עוזר למישהו להחלים ממחלה ממארת, או כשמיכאל תופס
ילד שנפל ממרפסת ומניח אותו בעדינות על הדשא, הניסים הקטנים של
גדיאל הם לא יותר מדברים נחמדים קטנים שיכולים לשפר את מצב
הרוח, אבל לא לגרום לשינוי של ממש בעולם.
יש מחלקה שלמה של מלאכים צעירים כמוהו שזהו תפקידם,  אבל
גדיאל הוא החרוץ ביותר מביניהם.  כל בוקר הוא קם ראשון,
וכשהשותף שלו לענן, גילאל, עוד מושך את השמיכה מעל לראשו גדיאל
כבר לובש בזריזות את מכנסי השרוואל הכחולים שלו ואת החולצה
הלבנה  עם הכפתורים בצווארון, הוא ממלא את הילקוט שלו באבקה
כתומה ותוססת שאיתה הוא עושה את הניסים שלו ובכיס הקטן של
התרמיל הוא נושא את המסקש"פ (מכשיר סגול קטן שעושה "פינג").
באמצעות המכשיר הזה הוא יכול לדעת מתי הוא הצליח לשפר למישהו
את מצב הרוח. "אתה מופרע, כרוב שלי!" קורא לעברו חברו הטוב
גילאל כשגדיאל יוצא מהענן ויורד אל כדור הארץ, הרבה לפני כל
המלאכים האחרים.
הנה הוא רואה את יריב, קם עם הזריחה לעוד יום של עבודה, לבוש
בחליפה היקרה שלו ותיק ג'יימס בונד בידו. הוא ממורמר כי לא ישן
היטב בלילה והוא שונא לקום מוקדם. הוא גם עובד נורא קשה בזמן
האחרון ולא מקדיש מספיק זמן לבנו הצעיר. גדיאל מפזר קצת אבקה
כתומה על עץ ההדר שבחצר הבית ואל מול עיניו של יריב נגלית
קלמנטינה כתומה וגדולה. הוא קוטף אותה ונכנס אל המאזדה 323 אבל
לא מניע עדיין את המנוע, אלא יושב בשקט, מקלף את הקליפה
באצבעות ונוגס בפלחים המתוקים.  הקלמנטינה עסיסית מאוד וכמעט
ללא גרעינים, המכשיר הסגול הקטן עשה "פינג" שלוש פעמים. סימן
שיריב מרגיש קצת יותר טוב ממקודם. והוא גם קצת יותר עירני
בזכות הויטמין C.
אבל לגדיאל אין פנאי לנוח, ברחוב ליד הוא רואה את יעלה, בחולצה
כחולה ותיק ג'אנספורט. ניכר עליה, כשהיא הולכת לבית הספר, שהיא
מאוד לחוצה וגם עצבנית. מחר יש לה מבחן בביולוגיה והיא מרגישה
שכל העולם - ההורים המורים והחברים לפחות - מצפים ממנה הרי
שתוציא את המאה,  היא חרדה מכך שאולי תאכזב אותה. פתאום יש ריח
כתום באוויר (גדיאל פיזר על יעלה ריח של נקניק) וגולדן רטריוור
ג'ינג'י קופץ מהפינה ומלקק את ליעלה את היד. היא מחבקת אותו
וצוחקת, היא יודעת שלכלב ממש לא אכפת כמה היא תוציא במבחן
בביולוגיה. בעיני רוחה היא כבר חולמת על היום שבו תהיה
וטרינרית ויודעת שהכל יהיה בסדר במבחן בביולוגיה. המכשיר הסגול
השמיע שבעה "פינגים".
גדיאל מציץ מבעד לחלון של בניין משרדים גבוה. אריאלה יושבת
ליד צג המחשב שלה, מיואשת. מסביבה ערימות של מזכרים ומסמכים
שהיא הייתה צריכה להקליד לתוך המחשב להיום ואפילו לא התחילה,
היא מנסה לחשוב על תירוץ משכנע שתספר לבוס אבל הוא כבר מתקרב
במסדרון והיא לא חושבת טוב במצבי לחץ. אור כתום מבזיק מתוך
קופסת הנתיכים במשרד ואריאלה נבהלת לרגע - אה, זאת הייתה רק
הפסקת חשמל. אבל מה זה? המחשב! כל הדיסק הקשיח נמחק. כשהבוס
נכנס לתוך המשרד הוא תופס את ראשו ואריאלה מתאמצת להסתיר את
החיוך שלה, אבל גדיאל יודע שהמצב רוח שלה הרבה יותר טוב עכשיו
כי המסקש"פ ציפצף ארבע פעמים, וגם לגבי הבוס שלה הוא לא דואג.
המלאך כבר הספיק  היום לבקר בגן הילדים ועזר לרננה, ביתו בת
השלוש לצייר לאבא שלה ציור בצבעים כתומים.
גדיאל יחף, הוא מטייל ברחוב הסואן בדמות בן אדם, פה ושם מעיר
למישהי כמה שרזתה, מדי פעם נותן לילד מקרי סוכריה בטעם תפוז.
ולפועלי הבניין על הפיגומים הוא שלח חתיכה ג'ינג'ית בשמלה
כתומה, השריקות שלהם מילאו את השמיים, וגם "פינגים" רבים
נשמעו.
אבל אז פתאום המסקש"פ מתחיל לצפצף בלי סיבה. "אוף" רטן גדיאל
"שוב פעם אחד ממלאכי מצב הרוח האחרים פלש אל האיזור שלי!"  הוא
דילג מעל לגוש הבניינים. מחפש את מסיג הגבול, אבל לא מצא שם אף
מלאך.
ובכל זאת - הקבצן הרומני ההוא - חמישה פינגים! ממה הוא כל כך
מרוצה?
אישה צעירה עמדה באותו הרגע ליד הקבצן. היא לא עשתה דבר, רק
חייכה חיוך קטן. - עוד פינג! עוד פינג! פינג!
גדיאל נותר פעור פה, שמונה?! שמונה פינגים?! הוא מעולם לא
הצליח להגיע לכל כך הרבה! המכשיר בודאי מקולקל.
הוא החליט לעקוב אחר האישה הצעירה, היא הייתה לבושה ג'ינס
וגופיה ירוקה ובידה היה ספר של מבוא לפסיכולוגיה. היא נעצרה
ליד הקיוסק של ליאון. "בוקר טוב, רחלי." אמר לה ליאון במבטא
הונגרי. "בוקר אור!" היא השיבה לו, חייכה ושילמה עבור הכעך.
גדיאל לא האמין למראה עיניו - תשעה פינגים! מצב הרוח של
הקיוסקאי הזקן השתפר בתשעה פינגים!
גדיאל עקב אחרי רחלי אל הפארק. היא התיישבה שם על ספסל מוצל
אכלה את הכעך שלה, וקראה בספר. גדיאל התיישב לו על ענף בעץ
מעליה. שני חיילים הלכו בפארק שבוזים. "סליחה," היא שאלה אותם
כשחלפו "אתה יודע אולי מה השעה?".
"אחת וחצי", השיבו שניהם. א-ח-ד-ע-ש-ר פינגים! מכל אחד מהם!
הטלפון הסלולרי של רחלי צילצל היא דיברה וצחקה. גדיאל לא היה
צריך את המכשיר הסגול שלו בשביל לנחש שאי שם, עוד מישהו הופך
להיות מאושר לרגע.
כשהלכה הוא לא עקב עוד אחריה. הוא נשאר להביט בשקיעה מהענף של
עץ השקמה בפארק. הוא היה מתוסכל שלעולם לא יהיה מסוגל להיות
אכפתי כמו רחלי. פעם, הוא זוכר, הוא היה נורא חסר-ביטחון. תמיד
היה צריך לדעת שכולם אוהבים אותו ולכן השתדל להיות טוב עם
כולם. תמיד חייך וסיפר בדיחות גם כשהיה חסר מצב רוח, מדי פעם
היה מביא מתנות קטנות, סתם בלי סיבה, אבל אף פעם, אף פעם הוא
לא הרגיש שמישהו מאותם אנשים סביבו היה נוהג כך עבורו. הוא
שיווע ליום שבו אחד מחבריו יגיע אליו ויגיד "ראיתי את זה בחנות
וחשבתי עלייך" ויושיט לו דיסק של הזמר האהוב עליו, או חפיסת
שוקולד מריר.
אבל מאז שהפך להיות מלאך של כתומים קטנים הוא הצליח להרגיש
שלם יותר עם עצמו. הוא ידע שאנשים אוהבים את הכתומים שלו, וכך
בעצם, למרות שאינם יודעים עליו דבר, הם אוהבים גם אותו. הוא
תמיד תיאר לעצמו שהם זקוקים לו על מנת להאיר את חייהם ושהמפתח
לאושרם הוא מונופול שלו. כל "פינג" שהשמיע המסקש"פ היה בשבילו
מקור לגאווה.
אבל עכשיו הופיעה רחלי הזאת, עם השפתיים הרכות שלה והעיניים
החומות הגדולות. אנשים לא התגעגעו מעולם לאבקת הפלאים הכתומה
התוססת, אבל הם כן חשבו על הצחוק הצלול של רחלי, על האור
בעיניה כשהיא שואלת "מה השעה?". גדיאל ידע שאלה דברים שלעולם
לא יוכל לעשות, זה כוח שהוא הרבה מעבר לכתומים הקטנים שלו.
בימים שחלפו הוא עקב אחרי רחלי הרבה, הוא לא הצליח להתרכז
בעבודה שלו ולא היה לו חשק לעודד אנשים אחרים. הוא למד להכיר
אותה יותר ויותר וככל שהזמן חלף הרגיש בלתי ראוי לתפקידו.
ערב אחד הוא הביט בה כשישבה במרפסת ביתה.  לבושה בטרינינג
וחולצה עם צווארון גזור שחשף רצועת חזיה לבנה, היא התאמנה על
הנגינה בגיטרה. כשהיא מתקנת את עצמה מדי פעם החלה לנגן שיר ישן
ושרה עם המנגינה. זה היה שיר רומנטי מרגש ועליז וכל מי שעבר
מתחת למרפסת ברחוב שבו רחלי גרה הרגיש טוב יותר (ארבעה חמישה
"פינגים"). רוח קלה בידרה את שיערה והיא נראתה כמו אודרי
הפבורן ב"ארוחת בוקר בטיפאני". גדיאל ישב על המעקה של המרפסת
והביט בה מהופנט. הוא חשב שהוא מקנא בה. היא הייתה אכפתית
באמת. היא לא שימחה אנשים אחרים כי זה היה התפקיד שלה, או בגלל
איזה צורך באהבה שנבע מחוסר ביטחון עצמי כמוהו, היא פשוט הייתה
אדם טוב ורגיש. היא קצת זייפה בשירה שלה והוא ידע שהוא אוהב
אותה, רק לא היה בטוח שזה אפשרי, שמלאך יכול לאהוב אישה.
בכלל, הוא הרגיש בלתי בטוח בעצמו יותר מתמיד. פעם הוא היה
הכרוב החרוץ ביותר במחלקה, וממש כמו יעלה הוא הרגיש איך
הציפיות ממנו גורמות לו להיכשל. הוא לא ישן היטב בלילות וקם
לעבודה מאוחר ובחוסר חשק. ממש כמו יריב בעבר. לפני שירד לכדור
הארץ עוד הספיק לחטוף מנה מגבריאל על המכסה העלובה של "פינגים"
ושל כתומים קטנים שביצע אתמול והרגיש יאוש. כל שאר המלאכים של
הדברים הקטנים הנחמדים הביטו בו וניסו לעודד אותו, אבל למרות
הכוונות הטובות שלהם, מילות העידוד שלהם רק הלחיצו את גדיאל,
שלא היה בטוח ביכולתו לא לאכזב אותם.
לפני שעזב את השמיים הוא פגש בגילאל, שותפו לענן, המלאך בהיר
השיער חייך אליו ושאל לשלומו. "הכל בסדר", ענה לו גדיאל.
"על מי אתה עובד?" צחק גילאל, "המצב רוח שלך כל כך שלילי
שהמסקש"פ שלי כמעט ומחליד כשהוא לידך! ספר, ספר לי מה עובר
עלייך."
גדיאל היסס לרגע. "מה אתה חושב על בני אדם?"
"מה? בני אדם? יש יותר טובים ויש פחות טובים, אתה יודע איך זה,
להם מותר לבחור."
"ועל בנות אדם?"
"אנושיות?" גילאל הרים גבה והתיישב על הספה בענן שלהם, "זה כבר
סיפור אחר לגמרי. הן לא עובדות באותה דרך, הן הרבה יותר דומות
לנו, המלאכים מאשר לבני האדם הזכרים, אתה יודע".
עכשיו היה תורו של גדיאל לצחוק "אתה לא מסתובב הרבה למטה כמו
שאני מסתובב, כרוב שלי, מאיפה אתה יודע דברים כאלה?".
"זה ככה", אמר גילאל. "באמת. טוב אולי לא כולן, יש בניהן טובות
ורעות. תראה, אנחנו היינו פה לפני האנשים, אבל אנחנו פה
בשבילם, אתה יודע את זה, הם התכלית, בגלל זה הבוס סולח להם על
כל הדברים הרעים שהם עושים ואנחנו חייבים להיות טובים. חנון
ורחום עלק. אבל כשהוא ברא את הראשונה, את חוה, היא הייתה אחת
משלנו, היא הייתה טובה לגמרי, וכשאדם היה מביט בה, מספרים שהיו
שם כל כך הרבה פינגים שאי אפשר היה לספור אותם, זאת הייתה אהבה
שהאושר היה חלק בלתי נפרד ממנה. מאז הם התערבבו, הגברים והנשים
ואהבה מהסוג הזה, אהבה בין מלאך לבן-אנוש, היא נדירה לאללה
וחבל, כי אם היו יותר כאלה, אנשים לא היו צריכים את הכתומים
הקטנים והיינו יכולים לנוח כל היום". גילאל נאנח וחייך.
"אני ראיתי אחת מהן" סיפר לו גדיאל לאט. "היא מדהימה! בלי
קסמים ובלי כלום, בחיי, אבל היא מביאה מצב רוח טוב לכל מקום
שהיא הולכת, היא כמו מלאך! היא לא דומה לאף אחת אחרת!" (גדיאל
היה שומע הרבה ארכדי דוכין באותם ימים).
"וזהו? בגלל שראית אחת כזאת אתה מזניח את העבודה שלך ככה?! קצת
חבל כרוב שלי, אתה יודע שהיית המלאך הכי חרוץ במחלקה ו..."
"אתה חושב" קטע אותו גדיאל "אתה חושב שזה יכול להיות אהבה כזאת
כמו שאתה מדבר עליה? אהבה שהאושר הוא חלק בלתי נפרד ממנה?"
"לא."
"לא?!"
"זאת אהבה חד צדדית, כרוב שלי, אהבת בוסר. היא לא מכירה אותך
ולא יודעת מי אתה, אהבה כזאת לא מדגדגת אפילו את החיישנים של
המסקש"פ, גדיאל, זה רגש שיביא לך אכזבה, תסכול, מרירות, אל
תתאהב במישהו שאתה לא יכול לספר לו שאתה אוהב אותו כרוב שלי,
ואלא אם כן היא מלאך שנמצא בזהות בדויה על כדור הארץ, אתה
יודע, כמו לטישיה קסטה, אז אתה לא תוכל לספר לה שאתה אוהב
אותה. בכלל, זה רק יבלבל אותה. תחשוב על מה שיקרה רק כשהיא
תביט לך בעיניים!".
"אבל..."
"עזוב אותך... כבר מאוחר, בוא נרד לכדור הארץ לפני שגבריאל
יתפוס אותנו פה."
העיניים הגדולות של גדיאל שוב התרוצצו, אבל הן לא תרו אחרי
הזדמנויות ל"כתומים קטנים", הוא עף ישר אל השכונה שבה רחלי גרה
וחיפש אותה עד שמצא. הוא הביט ברחלי נוסעת אל האוניברסיטה
באוטובוס. הנהג היה במצב רוח טוב כשהביט בה דרך המראה והבחור
הצעיר שהתישבה לידו היה לרגע קל בעננים כשכתפה העדינה התחככה
בזו שלו. באוניברסיטה היא פגשה איזה ידיד ללימודים שהיה
בדיכאון כי נכשל בבחינה, רחלי הזכירה לו את מועד ב' והידיד ידע
שהיא מאמינה בו (שישה פינגים, כמעט שבעה).
לגדיאל לא נותרה ברירה. הוא ידע שגילאל צודק, אבל כבר היה
מאוחר מדי בשבילו, הוא אהב את רחלי ולא נותר לו אלא לצפות
לאכזבה, לתסכול ולמרירות שיגיעו בקרוב.
ואולי לא? גדיאל הבין לפתע מה עליו לעשות. הוא קיפל את כנפיו
וחיכה לה על הדשא בקמפוס. רחלי יצאה מהבניין של הפקולטה למדעי
החברה, אוחזת בידה שני קלסרים והולכת הליכה מהירה, הצעיר היפה
והעדין שנגלה מולה היה נראה לה מוכר בדרך מעורפלת אך היא לא
זכרה את שמו, לכן היא רק הנידה את ראשה למחווה קצרה והמשיכה
בדרכה, אבל אז הוא קרא לה בשמה, "רחלי...!".
היא הסתובבה ומבטה שאל "כן, מה?". הוא אמר לה ששמו גדיאל, והיא
חייכה "נעים מאוד גדיאל". המלאך שתק לרגע. הוא פחד שתכעס עליו
אם יספר לה את האמת ולכן חשב בהתחלה לבדות לה סיפור, להגיד לה
שהוא בן אנוש, סטודנט מהחוג שלה או משהו כזה, אבל הוא גימגם,
למלאכים נורא קשה לשקר.
אז הוא סיפר לה את האמת. את כולה. מי הוא ומה הוא עושה. ואיך
הכיר אותה ומה הוא חושב עליה ושהוא אוהב אותה. ורחלי הביטה בו
וקצת הסמיקה, והאמינה רק לחלק מהדברים. היא האמינה לו שהוא
מלאך למשל, כי כשאתה רואה מלאך אתה לא מפקפק בזה שהוא מלאך,
אבל היה לה קשה לקבל את האמת על עצמה. היא אף פעם לא ניסתה
להיות כזאת, היא פשוט הייתה כזאת, והדברים שהוא אמר לה היו
מבלבלים, היא קצת כעסה עליו שעקב אחריה כך מבלי ידיעתה, אבל
החיוך המתנצל שלו כשסיפר לה על כך נגע לליבה. יותר מהכל בילבלו
אותה העיניים שלו. היא ניסתה להבחין האם הן ירוקות כהות או
חומות בהירות, ולא הצליחה לקבל החלטה, היא הביטה בעיני המלאך
של גדיאל הנבוך - שהצטער באותו הרגע שאין בשרוואל שלו כיסים
שבהם יוכל לתקוע את ידיו - ולא יכלה לחדול מכך. הסטודנטית שקעה
באישוניו עמוק יותר ויותר, מתהפנטת. "ירוק... חום..." היא
מילמלה במשך כמה רגעים ואז התרוממה על קצות אצבעותיה, עצמה את
עיניה הגדולות ונישקה אותו, היד העדינה שלה ליטפה את הלחי
הצחורה של המלאך והשפתיים שלו היו חמימות ובטעם מנטה. המסקש"פ
ציפצף במהירות - "פינג! פינג! פינג! פינג! פינג! פינג! פינג!
פינג! פינג! פינג! פינג! פינג!..." רחלי נרתעה, נבהלת מהרעש
הפתאומי - כל כך הרבה "פינגים" שלא יכלה לספור אותם. (פינג!
פינג! פינג!) וגדיאל, שרק לפני רגע היה בכפות ידיה (פינג!)
החוויר ונעלם.
רחלי נותרה לבד, עדיין מבולבלת. היא הרגישה קצת בודדה וזו
הייתה תחושה שלא הרגישה זמן רב. היא הלכה לאט אל תחנת האוטובוס
ובדיוק כשהגיע לשם נעצר לידה האוטובוס. היא הייתה בטוחה שכבר
ניצלה את כל הניקובים של הכרטיסיה שלה, אבל פתאום שמה לב שיש
מקום לניקוב נוסף, המקום החביב עליה - זה שבמושבים הכפולים ליד
החלון ובכיוון הנסיעה - היה פנוי, והנהג חיכה עד שתתיישב לפני
שהתחיל לנסוע. היא הביטה דרך החלון בשמש השוקעת שהפיצה אור
כתום מעל גגות הבניינים ומהרדיו של האוטובוס בקע שיר ישן,
רומנטי מרגש ועליז. היא חשבה על כך שאולי בעצם גדיאל עדיין
בסביבה. "כן" אמרה לעצמה בחיוך "עכשיו כבר יש לי פרוטקציות אצל
המלאך שאחראי על הכתומים הקטנים". המחשבה על כך חיממה את ליבה,
היה זה דבר קטן ונחמד שגרם לה להרגיש קצת יותר טוב. "פינג!".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"אני רואה את
האור..."






ערפד שעומד למות


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/3/03 13:25
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
טל חן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה