מצמצתי בעייני ואפילו התבוננתי שוב כדי להיות בטוח, אבל זה היה
מיותר, בפנים האלה אני לא מסוגל לטעות. לראות אותה ככה בחתונה
הזאת,לא הבנתי איך לעזאזל היא קשורה לחתונה הזאת? זה ההפתעה
הכי משמעותית שקרתה לי בשנים האחרונות, אולי ההפתעה הכי גדולה
מאז שמשפחתה עברה דירה, כרעם ביום בהיר. ועכשיו שוב הפנים
האלה, שכבר בתוכי התחלתי לתהות על מידת קיומם הממשי, האם יש
במציאות דבר התאום את המיתולוגיה של הפנים האלה בדמיוני. והנה
היא, עכשיו זיכרונם טרי, והם  באמת כאלה, לא יותר ולא לפחות,
בדיוק כאלה, ממשים. והיא באמת כזאת, כולה כזאת, ושש שנים בארץ
לא הוסיפו לה שיזוף, ושערה נותר בדיוק באותו גוון ואורך, כמו
ביום שנכנסה לכיתה נטולת כל ביישנות, והתיישבה במקום הריק
שדווקא בשנה ההיא לא היה לידי.
ופתאום לראות אותה בחתונה, מדברת עם מישהו, עוד אחד שלא מוכר
לי. היא מדברת, בתיכון היא כמעט לא דיברה, אפילו לא ברוסית כמו
עכשיו, מדברת עם איש גבוה, החברים שלה תמיד היו גבוהים יותר
ורוסים יותר ממני, כלומר החבר היחיד בו הבחנתי דופק על דלת
ביתה עם זר, ואחרי שלושים ושתיים דקות יוצאים שניהם יחד מהבית
והיא חוזרת  בשתיים וחצי בלילה עם בקבוק ובלי החבר. הבחנתי בו
דופק על ביתה פעמיים נוספות, הוא היה ממש גבוה, יותר מזה אני
לא זוכר. אני עדיין נמוך, אבל בכל זאת יכול להביט.
כמו שהבטתי לעבר חדרה, אחרי שגליתי שאנחנו שכנים. אחרי שאמרתי
לה שבגלל שאנחנו שכנים אני  ישמח לעזור לה בהתאקלמות והיא
חייכה. לא ביקשה ממני כולם כל התיכון, אבל חייכה. נדמה שלא היה
יום שלא חשבתי על משמעויות נוספת לחיוכים שלה. בתחילה דברים
פשוטים כמו שמחה והסכמה, גם תקווה לחיבה. אחר כך המוח שלי עבד:
חיוך של תעזבו אותי בשקט, חיוך של כואב לי, חיוך של שנאה, של
אהבה,של שעמום, חיוך מחוסר ברירה, חיוך כי זה מה שמצופה ממנה.
חיוך בודד. היא הרבתה בחיוכים, לא במילים. מה הפלא שאני לא
הצלחתי להבדיל בין החיוכים? האומנם לא היו הם חיוך אחד, עם
משמעות אחת, פשוטה? אבל מהר מאוד שום דבר לא היה פשוט באופן
שראיתי את ארינה. בייחוד אחרי שראיתיה עירומה.
הייתי נמוך, אבל בכל זאת יכולתי להביט מחלון האמבטיה שלי לעבר
החדר שלה. שנאתי על עצמי שעשיתי את זה, אבל המשכתי. היא בכלל
כמעט לא הייתה בחדר כשהבטתי. שראיתי אותה נכנסת פסקתי.  
חוץ מהפעם האחת הזאת, אני מכבד את הזכות שלכל אדם לפרטיות,לא
משנה עד כמה נעלה הוא, אבל באמת הייתי מוכרח, לא יכולתי להסיר
את מבטי בפעם הזאת, לא הייתי מי שאני באותו רגע, משהו כבש
אותי, לא נראה לי שאפשר להסביר,לא נראה לי שצריך. ובכל זאת אני
כל הזמן מנסה, עד עכשיו, כל השנים. רק לא באותם שניות, לא נראה
לי שהמוח שלי חשב בשניות האלה, רק צילם. כמו בחתונה.
היא סגרה את הדלת, והפילה את המגבת הירוקה, היא הייתה עדיין
רטובה במקומות מסוימים. כמה טיפות על  הראש, אני לא מבין איך
הצלחתי לראות ממרחק רב כל כך, טיפה נוזלת לעבר השד השמאלי,
עדיין חי מדי כדי להיות דמיון, ראיתי גם כתם לידה על הבטן,
והיא הסתובבה לעבר הארון, לא עמדה שנייה לנוח, לא פצחה בריקוד.
מיד מפנה לעברי עת הגב, פותחת מגירה ומוציאה תחתונים לבנים
שתפסים לאורך עורה הלבן, שלבסוף עם מתיישבים כמעט ואי אפשר
להבחין בהם, רק חשים במחסור בחריץ. והיא מוציאה את החזייה
ומסתובבת, מעניקה לי עוד כמה שברירי שניות, לפני שהשדיים
מתיישבים בנחות בחזייה לבנה, ואני ממשיך להתפעל, שהיא מעט
מוסתרת אני נמשך עוד יותר מנסה לחדד את מבטי, והיא כבר מוציאה
חולצה כחולה ששוברת את כל ההרמוניה, אין לי צורך בצבעי הלאום
עכשיו, רק ברגע שחולצה מתיישבת סופית על הגוף הכל נרגע, ואני
מרגיש כאילו הכל נועד לרגע הזה, להתחלפות של הקו הכחול בגב
התחתונים, מתערבבים במוחי, יפה כמו ציור של מונה, ואז היא
לובשת את המכנסים, ואני ממשיך בהתלהבות, אבל אז אני שם לב שזה
המראה הרגיל שלה, ואז היא יוצאת ואני נכנס להתקלח.
ומאז המשכתי לראות אותה, בזיכרון ובדמיון. לפעמים אפילו בצורה
הממשית, בכל זאת עדיין היה בית ספר. לפעמים מבטי חיפש אותה,
רוב הזמן הוא ניסה להתחמק. אף פעם לא הצלחתי להבין את היחס שלי
אליה, איזה מין סוג של אהבה ופחד זה. ובבית התריסים שלה התחילו
להיות תמיד סגורים. היא אף פעם לא נתנה רמז אחר לכך ששמה לב,
אני גם לא מבין איך היא הייתה נעולה. בבית התריסים תמיד היו
סוגרים, ואני תמיד הבטתי לעבר ביתה. הבטתי בביטחון שרק בלבל
אותי יותר, מה יש בי בבית שאין בי בבית ספר. ומה יש בי עכשיו
מביט בה אבל לא ניגש לדבר, והיא כבר סיימה את שיחתה ונראית
משועממת.
היא הייתה הראשונה שראיתי עירומה לא בסרט או במגזין, וכל הנשים
הערמות שראיתי אחר כך לא עמדו בתחרות, ונאלצתי להשתמש
בתמונותיה שבראשי כדי שיעמוד לי. וכבר התחלפו כמה נשים מאז.
וידעתי לקרוא להם בשמותיהם בלי להתבלבל. ידעתי לקרוא לה בלי
להתבלבל. כך היא הייתה לרחל ולמיכל, לרינה ולמאיה, ובשנה
האחרונה קראתי לה שלומית, עכשיו שניהם באותו חדר, אבל הוא גדול
מאוד. והיא מתקרבת לעברי בחיוך. לא שלומית, אירנה.

שיחה.

ודווקא שהיא הייתה, לידי, דווקא שדיברה איתי, שנוצר בינינו מגע
קל, הסתכלתי על שלומית, לפתע גם היא הייתה ממש יפה. פחדתי
שתביט לעברי, אבל זה לא קרה. היא הייתה עסוקה, חתונה של אח
שלה. היא הייתה שמחה.
עשר דקות שלמות דיברתי עם אירנה, שכמעט לא הכירה אף אחד אחר
בחתונה, היא עובדת עם הכלה, כך נדמה לי. אני לא יודע מה אמרתי
לה, אבל אני די בטוח שהצלחתי לדבר. בכל זאת אני זוכר שקבענו
להיפגש לסרט ביום שני ב7. כלומר עוד שעה, ואני כותב.
ואז הגיעה הזמן לחופה, והיא הלכה מיד אחריה, מיהרה לאן שהוא.
היא נותרה היפה מכולם, אבל הרגשתי שמשהו באובססיה שלי פחת. אני
יודע מה הפסיכולוגים היו אומרים. אבל זה לא ככה. אני עדיין
משוגע בגללה, אולי בהילוך יותר נמוך. יש חלק בתוכי שכותב את
החלק הזה, ובתוכו יש עדיין חלק שרוצה ללכת לפגוש אותה עכשיו,
אפילו עכשיו, חלפו רק כמה דקות מאז הטלפון ההוא. היא תחכה לי.
ותהיה יפה. ואולי יקרה משהו. אולי זאת אהבת אמת. ובעצם הטלפון
הזה שיחרר אותי כשהודיע לי ששלומית נהרגה בדרכה אלי.