|
ברגעים כאלה אני חושב שאני נדרס.
אני ממש רואה איך פגוש המכונית פוגע בי ושובר לי את הברכיים.
אני רואה איך אני עף על השמשה של הרכב.
ואיך לוקח לרכב כמה שניות עד שהוא נעצר בחריקת בלמים.
ואני מדמם כולי על השמשה השבורה.
ברגעים כאלה אני רואה אמא ואבא המומים ולא יכולים לדבר.
הקול היחידי שנשמע זה הבכי של הבת מאחור.
ברגעים כאלה ממש אני חושב שאני ילדה בת שש ואני בוכה.
אני חושבת על זה שאני הולכת לפסיכולוג ובוכה גם אצלו.
ברגעים כאלה ממש אני פסיכולוג בן עשרים ותשע ורע לי בחיים.
רע לי בחיים ואני שונא את אמא שלי.
אני בן עשרים ותשע ואני בוכה בלילות, כי חברה שלי עזבה אותי
אחרי שנתיים וחצי.
אני חושב, שאמא שלי אומרת לי, שטוב שהפוסטמה הלכה והיא עשתה לך
רק רע.
והיא הייתה ילדותית בנוסף לכל.
ברגעים כאלה ממש אני חושב שאני פסיכולוג ואני שומע בחורה
בוכה.
ברגעים כאלה היא בוכה על הפחד שלה מנהיגה, בגלל איזו טראומה
בגיל שש.
ברגעים כאלה ממש אני חושב שלא בשביל התבכיינויות טיפשיות כאלו
נהייתי פסיכולוג.
ואני מתאכזב מהקריירה שלי.
ברגעים כאלה ממש אני רוצה שמכונית תדרוס אותי.
ברגעים כאלה ממש. |
|
סכינים בגב!
נקודה, וקו!
דם עולה, דם
יורד, דם עולה,
דם יורד!
עכבישים מטפסים
לך על הגב!
ביצה נשברת!
כובע עף!
ורוח...
"פווווווווו..."
זאת שאהבה את
התל-אביבי עושה
נעים לתל-אביבי
בגב (!) |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.