שנות ה-90 עברו להם בתוך מבני בטון מלאים בתיאורה חדשנית
ואנשים משנות ה-80. אני וגוטמן היינו חורשים אז את הסצנה.
מאלנבי 58 המיתולוגי ועד האומן 17. מה שנשאר מאותה תקופה זה
כמה רסיסים של תקוות שעוד מעופפים באוויר. אני זוכר איך פגשתי
את גוטמן לראשונה, הוא הסתובב עם כובע תרנגול וקפץ כמו מטורף,
היו הבזקי אור ואנשים הלכו הלוך ושוב, עשן סיגריות מילא את
המקום, אבל גוטמן ידע איך לפזר אותו, גוטמן נולד בתוך הסצנה,
הוא הסתובב עם מקל כאילו בא לאיזה מחנה קיץ.

כשהיינו יוצאים, אני הייתי תופס איזו בחורה, או שתיים ונעלם,
בהתחלה גוטמן היה מחפש אותי, אבל אחרי כמה פעמים הוא כבר הבין
שאותי אי אפשר למצוא, הייתי מתאדה.
יום אחד קמנו בבוקר ועל השעון הדיגיטאלי שלי היה רשום
31.12.99. ניסינו להתעלם, אבל שנינו ידענו שזה הסוף של הקסם,
זה השלב שבו הקוסם מחזיר את השפן לכובע ובורח עם הפורד 87'
שלו.
את הדקות האחרונות שלנו ביחד בילינו כמה דקות לפני שהכול
התפוצץ על הרציף של נמל ת"א מהלכים הלוך וחזור ומחכים לרגע בו
האורות שעל ארובת רידינג ייכבו לתמיד.
וכאשר הדקות עברו וכלום לא קרה, נשארתי לבד, כי גוטמן לא עמד
בזה.

מאז כשאני פותח את הארנק ומוציא 70 שקל אני נזכר בגוטמן, אני
זוכר את מה שהוא היה בשבילי, ואני זוכר שה-70 שקל האלה לעולם
לא יהיו שווים למה שהם היו בתקופה שלי עם גוטמן. אני נכנס
פנימה, עומד מול עמדת הדיג'י, מחייך, ובפנים ברור לי שאני שונא
את הבזקי האורות, המוזיקה עושה לי כאב ראש, עשן הסיגריות צורב
לי בעיניים והאנשים שדוחפים אותי גורמים לי לעקם את הפרצוף,
חלום בלהות.