אינני להוט במיוחד על קולנוע. אבל לפעמים מוכרחים להיענות
ללחצים, (זה סרט אחלה! אתה מוכרח לראות!). חברים שלי חושבים
שאם הם נשאו בעול בגבורה,למה שאני אהיה פטור מהסבל.
מה שהכי גרוע זה, שכולם מדווחים תמיד על איזו הנאה מיוחדת
מההליכה לסרט.
סרט, בניגוד למשל לישיבה בבית-קפה, מחייב היערכות מיוחדת:
בבית-קפה אתה מתיישב ורואה הכל. שום דבר לא נעשה במיסתרים. יש
לך גם שליטה על מה שמגישים לך. אין הפתעות!
קולנוע, זה כבר משהו אחר: קודם כלאתה מתלבש אחרת מה שנקרא:
דופק הופעה. חגיגי יעאנו.
למה בעצם? הרי חושך שם?
ואז אשתך מבלה את כל אחר-הצהריים ליד קרש-הגיהוץ. ואחר כך אופה
את עצמה לדעת עם הפאן, ומשפריצה ספריי מחניק על כל הבית. בדקה
התשעים, ממש לפני היציאה, היא מתבוננת במראה ואינה מרוצה:
השימלה לא "יושבת!", וכל התהליך מתחיל מחדש.
ובינתיים אתה לבוש כמו איזה שגריר, מתווכח נואשות עם זוגתך, עד
שהיא מוותרת בנוגע לעניבה, ואז אתם ממהרים למטה. וכמו תמיד,
המעלית תפוסה.
לאחר שאתה מניע את האוטו, פתאום מתעורר אצלה החשש הקדמוני
הגנטי והיא מהרהרת בקול: "כיביתי את הגז?" ואתה רץ כמו מטורף
למעלה, והאור כבה במדרגות ואתה דופק את הברך הימנית במשקוף,
ושב למטה בלי אוויר ואומר שעם כל הפקקים בדרך בטח נגיע לסיום.
וכשמגיעים סוף סוף, מסתבר שאין חנייה. כל החניונים מלאים.
ואתה, בתמימות, אומר שהיא תלך לקופה ואתה תחפש. אחרי עשרה
סיבובים חסרי תוחלת, אתה חונה איכשהו. ואז אתה רץ כמו משוגע,
ומגיע לקופה בלי אויר, ואשתך אומרת: "נו? את מי פגשת בדרך?"
והריאות שלך, חנוקות מכדי לענות.
אתה נכנס. חושך ואפילה. כדי להגיע אל המושב שלך, אתה הולך על
הצד, כמו סרטן. מפנה את האחוריים אל כל הפרצופים, וכולם מסננים
קללות קטנות. ואחרי שהתיישבת, בא זוג אחר ועושה לך אותו הדבר,
ואתה חוזר על הקללות, גם בגלל הברך שנדפקה (זוכרים?)
עכשיו, אתה יכול להתפנות לנעשה על המסך. ומה יש שם? בחורה עם
ציצים שיכולים להספיק לשלישיית תינוקות רעבים, ממליצה על
מנעול-הגה חדש. מה הקשר? אני מהרהר. ואחר כך מפזזות כמה נערות
ומסבירות לך בקול סטריאופוני ש: בירה ונעורים הולכים ביחד.
ומיד באה פרסומת שמזהירה: בירה ונהיגה לא הולכים ביחד. וכל
העסק הזה מזכיר לי את המשפט: ללכת עם, להרגיש בלי. או,כמאמר
החותנת: נישט אהיר ונישט אהיער.
ובדיוק כשאני מתכופף אל אשתי לשאול אם בכלל יש סרט אחרי זה,
נדלק האור וכולם זורמים החוצה. ואנחנו, כמובן בתוך כל זה,
נסחפים ונדחקים. ואז אני רואה את אשתי נעלמת שם באופק, בכיוון
הכללי של הפופקורן.
אז כמו שאמרתי בהתחלה: בבית-קפה אתה חופשי לאכול מה שחשקה
נפשך. אבל בקולנוע, לא חביבי! באל"ף רבתי. רק פופקורן. למה?
ככה. גם בשתייה אתה מוגבל: רק פחית. אתה קונה פחית, ושואל מה
עם קש. עונים לך בחוצפה תשובה דו משמעית: "תוציא לך מהראש!".
יופי של תשובה.
כיוון שהזמן קצר, אני מפקיד את הפופקורן ופחית-השתייה בידי
זוגתי וממהר אל השירותים. אגב, היא לא בודדה שם. בלובי, עומד
לו בסבלנות, טור של גברות, שתי הידיים תפוסות, והן אינן יכולות
בגלל זה לא לשתות ולא לאכול. הן ממתינות עד שהגברים יסיימו מה
שמכונה בלשון עדינה: "לפשפש במעשיהם", ואין להם מה לדאוג:
הפופקורן והשתייה יחכו להם.
והגברים, לא אצה להם הדרך, שהרי כאן הוא המקום היחיד בו קיים
חופש אמיתי.
כאן אתה יכול להתבונן במראה בלי שמישהו יציץ לך מאחרי הכתף
ויעיר: "תראה איך אתה נראה?!". לכן, אתה רוכס את מכנסיך בנחת.
שום דבר לא יברח. ואז,בתחושה שמילאת את חובתך, אתה צועד לאיטך
חזרה אל הלובי, מרוצה.
אבל מיד נשמע צילצול הגונג ונפתחת ריצה מטורפת אל חשכת האולם.
ושוב חוזר על עצמו טקס ההליכה על הצד, הפניית האחוריים,
והקללות בין השיניים.
והסרט, מה איתו?
ובכן, מהסרט אני בקושי זוכר משהו, כי כשהרע עמד לבצע את זממו,
והבחורה פתחה את הפה לצעוק, בדיוק אז ציפצף איזה פלאפון, וכולם
היפנו את הראש ואמרו בקול את מה שהם חושבים. וכך לא נדע עד עצם
היום הזה, אם היא הצליחה לשמור על תומתה, כמו שאומרים. אולי
בגלל זה ניסה רשע אחר לעשות גם הוא אותו הדבר, אבל גם כאן קרתה
תקלה: המיכל של הפופקורן התהפך לי על הברכיים, וכשקמתי לנער את
זה, כולם התחילו לצעוק עלי שאני מסתיר. כך שבאמת ובתמים אני לא
יודע מה עלה בגורלה של המסכנה. אבל, אני סומך על הבמאי שלא
יפקיר נערה כל כך יפה עם פנים של צדקת, בידי הרעים ההם.
אגב, גם עם הפחית-שתיה היה לנו אינצידנט: כשההוא התגנב בשקט
מאחרי הנערה,פתחתי את הפחית, וזה השמיע צליל תסיסה. מין צט..
צט.. כזה. והבחורה, שהיתה חשדנית, הפנתה את הראש, ובכך הצילה
את נפשה.
בסוף, כשנדלקים האורות, אנחנו קמים ומתחילים לצעוד, ואז אשתי
פתאום צועקת: "איי!". מסתבר שבמהלך הסרט היא הורידה נעליים.
ולדרוך על פופקורן זה לא תענוג גדול וזה אפילו קורע את
הגרבי-ניילון, שעולים לפחות כמו עוד כרטיס.
אז בחשבון פשוט, ללכת לסרט זה: דלק, חנייה, כרטיסים, פופקורן,
פחית-שתייה וזוג גרבי ניילון.
נו? תעשו את החשבון: לא עדיף במקום כל זה, מנוי על
ספריית-ווידיאו.