אני, כמו שאתם מכירים אותי, אני לא טיפוס בשביל מספרה. קודם כל
יש לי זיכרונות ילדות קשים: אתה יוצא משם ומרגיש כאילו התחבקת
עם כלב רחוב מלא פרעושים מעקצצים. חוץ מזה, יש שם טיפוס נוראי
שמשחיז תער על גבי רצועת-עור, ומלקק תוך כך, את שפתיו במין
הנאה סדיסטית. ובסוף,  התספורת הזו מסתיימת בבית בחפיפה צורבת
עיניים. בקיצור: אינקוויזיציה בזעיר-אנפין. עד היום, למרות שעל
ראשי כבר אין יבול רב, אני מעדיף להסתפר אצל אשתי. אני יכול
לשבת, כמו גדול. לקרוא עיתון, להעיר לה, בלי חשש, הערות
מציקות, והכי חשוב זה שאין קהל סביבי, כך שאפשר לשאת את העונש
הזה ללא מאמץ נפשי.
והנה בא גידי, שתמיד יש לו "רעיונות" בראש, תופס אותי, בלתי
מוכן, ברחוב, ומושך אותי, ממש בכוח, למספרה.
"שמת לב איך אתה נראה? השתתפת בהפגנה? עוד מעט יזרקו לך מטבעות
ברחוב!
איך אתה הולך ככה לעבודה? אני מתפלא על הבוסים שלך! אתה נראה
כמו אחד המבוקשים!".
שמע!, עניתי לו, אני מוכן ללוות אותך לשם. אבל אני לא צריך
להסתפר!
"נדמה לך! זה לטובתך!," הצהיר גידי, "נכון שגם אני צריך, אבל
אתה עוד יותר!".
הייתה לי ברירה? הסכמתי.
נכנסנו למספרה, "היכל הפאר" שמה. כבר השם עשה לי התכווצויות
בקיבה.
זה לא משהו יוקרתי?, שאלתי בחשש.
"בטח יוקרתי", ענה גידי הנלהב, "רק לאחרונה גיליתי את המקום.
הם בכלל לא מספרים אותך! הם מעצבים לך את השיער!", הדגיש.
התיישבנו. שמתי רגל על רגל, נטלתי עיתון משומש, והתבוננתי סביב
מעל המשקפי-שמש.
שמע! גידי!, לחשתי, כולם כאן זה בחורות. אין כאן ספר-גבר
בכלל!
"נו? אז מה?", חייך גידי, "זה מפריע לך?".
"לא", נסוגותי, "אבל".
"בלי אבל! אתה כבר בפנים, וזהו! חוץ מזה, הרי אמרתי לך! אלה לא
ספריות! אלה מעצבות-שיער!
"אהה!", אמרתי.
התבוננתי ב"מעצבות השיער": הן נראו ככל האדם. אבל, לך תדע!
אני, בכל אופן, שייך עדיין לאותו דור שלא ילבש, בעד כל הון
שבעולם, בגד אדום או וורוד ("זה של בנות!"). הספרים שהכרתי
בילדותי, היו כולם שעירים, עם אצבעות שמנות ומבט של רוצח. זה
לא הסתדר לי שבחורה תעבוד על הראש הפרטי שלי.
עלעלתי בעיתון, מתוח, ולא קראתי בו באמת.
"מי בתור?", שאלה בחורה בקול מונוטוני.
"הוא!", הצביע גידי עלי. נכנעתי לגזר-הדין וקמתי. הוליכו אותי,
כמו איזה נידון למוות, אל כיסא שעמד הפוך ליד כיור משונה.
הושיבו אותי שם, הלבישו לי סינר ואמרו לי לכופף את הראש אחורה.
כנראה שלא כופפתי מספיק, או שהבחורה חזרה משיעור ג'ודו. היא
הניחה את ידה על מצחי ולחצה בתנועת קראטה, הרגשתי שעוד מעט
ראשי יישאר שם, בכיור, עצמאי, ללא קשר לצווארי.
עצמתי את עיני והפקדתי את גורלי בידיה של "מעצבת-השיער". זרם
מים קר כקרח שטף פתאום את ראשי, הקפיא את מוחי והמשיך אל
צווארוני ומשם חילחל במורד גבי. בעקבותיו, בא זרם רותח, שקלח
בדרך שפילס לו קודמו. על המכות האלה נוסף קצף שמפו צורב-עיניים
ואליו התלוותה טלטלה הגונה של הראש בכיוונים מנוגדים. (אגב,
עכשיו אני מבין את שיטת הטילטולים המפורסמת). לא התאוששתי מכל
אלה וכבר נכרכה מגבת על ראשי, עם ריח שהזכיר את סיר-החמין של
החותנת.
עתה, נצטוויתי לקום וללכת לאן שהוא. הובילו אותי כמו סומא
והושיבו אותי בכוח באיזה מין כסא-אינקוויזיציה. כאן הוסרה
המגבת וניתן לי לנשום אוויר חפשי.
מולי, במראה התבוננה בי דמות בוהה, עיניה אדומות, שערותיה
מזדקרות וראשה, מעל הסינר הלבן, נראה כראשו הכרות של גוליית.
סביבי כרכרה הבחורה ועשתה מאמצים, במספריים ומסרק, "לעצב" לי
את השיער. היא כופפה את ראשי ימינה ושמאלה, ואחרי שגמרה להפעיל
עלי לחץ פיזי מתון, התיזה לי בעיניים כל מיני תרסיסים. אחר כך,
בילתה שעה ארוכה באפיית המוח שלי, במייבש-השיער. בסוף החזיקה
מראה עגולה מאחורי, בזוויות שונות, וכשהייתה מרוצה מעצמה,
אמרה: "זהו!"
פקחתי את עיני. מולי, במראה הגדולה, ישב משהו כמו חייל מארינס,
עם שיער קצוץ ומבט נדהם. גידי עמד מאחורי, בחיוך קורן, אמר:
"נו?!"
למחרת, בעבודה, שאלו אותי אצל איזה ספר הייתי.
איזה ספר? עניתי בעליונות, הייתי אצל "מעצבת-שיער".