גיורא, שחזר מעשר שנות שהות באמריקה, הוא היחיד המוכן להעז
פנים כלפי מלצר. "שם", הוא אומר, "אתה מקבל תמורה מלאה לדולר
שלך, שאתה עובד קשה מאוד בשבילו". אבל אנחנו, בלי להתחשב
במוצאנו האמיתי, לכולנו יש אימא פולניה. והאימא הזו הייתה
מפחידה אותנו, בילדותנו, שאם לא נאכל, "מיד יבוא שוטר!". וזהו
המקור לחרדה מפני אנשים שבעצם נועדו לשרת אותנו. בילדותי הייתי
מתמלא חלחלה באוטובוס למראה מבקר-הכרטיסים. ברכבת נקרא המבקר
קונדוקטור. הוא היה עובר לאורך הקרונות ומדקלם בקול מונוטוני
ובמבטא עיראקי (גם אם היה ממוצא אחר), את הטקסט: "כר-טי-סים
ל-בי-קו-רת!". רק הייתי שומע את קולו ומיד הייתה תוקפת אותי
פאניקה, כמו לפני גזר-דין מוות. קדחת החיפוש הנואש הייתה
מסתיימת לאחר שהכרטיס נמצא תמיד בכיס האחרון והכי נידח, שבכלל
לא הייתי חושב עליו. ואז, חסר נשימה, הייתי תשוש כמו ניצול
מאניה טרופה.
בקולנוע זה היה הרבה יותר גרוע. הסדרן הבלתי נראה, היה מגיח
בחשכה עם פנס מסנוור ומטיל עליך את מוראו, שמא ישבת חלילה
בכיסא לא לך.
 וכך, עם ילדות עמוסת זיכרונות ופחדים, אני משוטט בבתי-הקפה,
נפעם מעזות המצח וההתנשאות של מלצרים-ילדים, שרובם יכולים, לפי
גילם, להיות צאצאי. אני מקבל קפה קר. אני מצביע, כמו בכיתה
אלף. אין תגובה. אני מנסה ללכוד את עיניה של המלצרית, אך זו
שקועה בשיחה נלהבת עם איזה ילדון שהוא העתק של שחקן קולנוע.
ומולו וודאי שאני לא יכול להתמודד על תשומת ליבה. לבסוף, כשהיא
בכל זאת מגיעה אלי, אני מתלונן, במין נמיכות רוח. ואז היא
נועצת בי מבט רווי קרני מיקרוגל, נוגעת באצבע בדופן הספל,
ופוסקת: "זה היה חם!"
כיוון שאני לא יכול להתווכח על ההיסטוריה של הקפה, אני נוטה
לוותר. אולם, אני נזכר בגיורא ומיד עולה לי האדרנלין: "סליחה!
ביקשתי חם! וחוץ מזה, מה עם הקרואסון שוקולד?".
המלצרית, שניחנה כנראה בשמיעה סלקטיבית, מופתעת: "קרואסון,
אמרת?"
"קרואסון, אמרתי"
"שוקולד?"
"שוקולד!", אני מאשר בפסקנות.
היא, ממרום האולימפוס, נעתרת. והיא עושה זאת עם הבעה של: "עוד
נודניק!".
ואז, לאחר שנות דור, היא שבה עם קפה הפוך, שלולית חלב בתחתית,
וללא קרואסון. אני מתרגז, לוקח אוויר כדי לומר לה מה אני חושב,
אבל היא כבר משייטת לה בין השולחנות הרחק בכיוון האופק.
 אני מוכן כבר לוותר , אבל אשתי לא. לכן, כדי להוכיח את
גבריותי אני פוסע נמרצות אל נבכי המטבח, מקבל הלם ממה שאני
רואה שם, ומאתר את בעל-הבית. וראה זה פלא: האיש קורא למלצרית,
וזו, בברכיים רועדות, עומדת לפניו כמו בלון שהתרוקן, ופתאום
הכל בא על מקומו בשלום, ועוד מבקשים ממני סליחה.
וכשאני יוצא אל הרחוב, עטור ניצחון, אני תוהה אם האימהות
הפולניות יודעות מה הן מעוללות לילדים שלהן. ויחד עם זאת, אני
מברך בלבי את גיורא ואת אמריקה שבה כידוע עובדים קשה בשביל
הכסף.
GOD BLESS AMERICA