אין לי כוח יותר להחזיק
את גופי שמסרב לחשוב על המשך
והרגליים ממשיכות באופן אוטומטי
לעבר עתידי הפרובלמטי
שאת מוחי דוחף, אונס, קורע
רודף שמלות, לנשים משווע.
לחזור אל הגוף שבו שכנתי לבטח
חופשי מדאגות, אורח.
ואת נתת לי מחסה נרדף
לשמותיי הזרים, לידי החוטאים
של שלום ואימה שאותך שוטפת. עירומה.
נשמותינו נטמעו, הותכו בכור אהבתנו
הפשוטה.
להתראות לך, אהובה.
(יום שלישי, 16/10/1990, מחנה שנלר, ירושלים) |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.