סבא גם הוא היה, בעקיפין מקורבנות מלחמת-ששת-הימים. ליבו
החלש התקשה לעמוד בפרץ השמחה על שחרור ירושלים העתיקה והכותל.
וכאשר שמע, יחד עם כל עם ישראל, בשידור ברדיו, את המשפט: "הר
הבית בידינו!", נזקק ליבו לטיפול נמרץ בבית החולים.
 אחר כך, כשהחלים, אסר עליו הרופא להתרגש ולכן נדחה ביקורו
בכותל למועד מאוחר יותר. עם התקרב החגים, החליט שאינו יכול
לעמוד יותר בגעגועים. "לבי במזרח ואני בסוף מערב", היה חוזר
ואומר.
וסבתא הייתה אומרת: "קינדרלך! הביקור בכותל יגמור אותו".
 ההכנות של סבא לביקור בירושלים היו מסודרות ויסודיות והדברים
נתגלו לנו רק לאחר פטירתו. מסתבר שסבא ביקר אצל סוכן-הביטוח
שלו וכן אצל עורך הדין שערך את הצוואה. יחד עם זאת, סיים סבב
אצל מכריו וידידיו, ביניהם גם כאלה שלא התראה עימם שנים. אפילו
עם ה"חברא-קדישא" סיים עסקת קבורה והקמת מצבה.
 ואז, יום אחד הודיע לנו שהוא מוכן לביקור בירושלים. סבתא
כמובן הודיעה בצורה נחרצת ש"לא בא בחשבון!" ו"תפסיק לבלבל את
המוח!", ולנו אמרה שסבא נעשה סנילי ושהוא כבר לא אחראי לעצמו
והוא מתחיל להתנהג כמו ילד.
 סבא לא התווכח ולא הגיב על הדברים. הוא היה שרוי במצב רוח של
עליצות קדחתנית והירבה לפזם נעימות של חזנות. לבסוף, קרא לי,
נכדו הבוגר, ואמר לי בטון פסקני: "אהוד! אתה לוקח אותי
לירושלים. אתה תדריך אותי שם. גם מפני שאני רוצה לראות איך
פרצה החטיבה שלכם לעיר-העתיקה וגם בגלל שאני לא בטוח שאזכור את
הרחובות שם. סוף-סוף עברו מאז שהייתי שם איזה עשרים שנה.
הירדנים וודאי בנו ושינו את המקום ואני לא רוצה ללכת לאיבוד".
 היציאה מהבית, ביום הנסיעה הייתה קשה. סבא, שהיה לבוש
חגיגית, כמו לחתונה, עבר את כל בני המשפחה, נשק לקטנים ולחץ יד
לגדולים. את סבתא חיבק חיבוק ארוך שסחט ממנה דמעות. הייתה
באוויר תחושה של פרידה וגם אימא, עיניה נראו לחות.
 לאורך הדרך לא הוציא סבא הגה. הוא היה שקוע בספר 'תהילים'
מיניאטורי ואינני בטוח כלל שניתן לקרוא אותיות זעירות כאלה
בטלטולי הנסיעה.
 גם בירושלים נמשכה שתיקתו של סבא ולא ידעתי אם הוא אדיש
להסברי ואם הוא קולט אותם."...והנה, כאן, בגשר לפני הכנסייה
הרוסית עם הבצלים, נתקלה הסיירת באש-תופת והיו כאן המון
הרוגים. אתה זוכר את הבן-דוד ההוא, איתמר? גם הוא השתתף כאן
בקרב הזה".
סבא נענע בראשו, ושתק. משם עלינו אל שער-האריות.
"כאן נתקע לנו איזה אוטובוס שרוף, בדיוק בשער והנה כאן שכב
אופנוע על הכביש ודרסנו אותו ופרצנו קדימה וימינה, אל הר
הבית".
סבא עצר והתבונן בשער ואחר כך שלח מבט לאורך הרחוב.
"יש כאן קיצור דרך אל הכותל, אפשר לעבור בהר-הבית ולרדת אל
הכותל דרך שער-המוגרבים", אמרתי.
"שום דבר לא בוער, אהוד!", ענה סבא, "בוא נמשיך בוויא
דולורוזה".
אני חושב שסבא רצה לדחות את הפגישה עם הכותל, לסוף. כמו ילד
שמשאיר את המאכל האהוב, לסוף.  הצצנו לכנסיית בית-חיסדא
והמשכנו לאורך הרחוב. סבא בלע בעיניו את המראות. במיוחד משכו
את ליבו הכמרים ואנשי הדת הנוצריים על  תלבושותיהם. בעלי
המלאכה הערביים, שלל השלטים, הגוונים והשפות.
"עיר בינלאומית", אמר.
 ככל שהתקדמנו, השתפר מצב רוחו של סבא. בצהרים הצעתי לו
להיכנס למסעדה כלשהי. נכנסנו למסעדה ערבית והזמנו חומוס. סבא
תלש פיסת פיתה וטבל בחומוס. שלולית שמן זית זהובה נצנצה בצהוב
במרכז החומוס.
"אה!", אמר סבא, "טעם של פעם! אתה יודע למה? אני אגיד לך. בגלל
שהם נותנים כבוד לאוכל הפשוט. הם לא טוחנים את החומוס במיקסר
אלא מועכים אותו במין מוט עץ כזה. וגם השמן. תראה איזה שמן!
תראה איזה צבע בריא יש לו".
"לאן אתה רוצה להמשיך, סבא?", שאלתי כשסיימנו במסעדה.
"אני אוביל אותך, אהוד. אני מחפש כאן משהו, בקצה הרובע. משהו
מאותה תקופה, לפני מלחמת השחרור. יש שם איזו סמטא שהייתי רוצה
לראות אותה אבל אני לא זוכר איך בדיוק מגיעים לשם".
"או.קיי! סבא", אמרתי.
 וככה המשכנו לשוטט ולחפש את אותה סמטא. סבא כבר היה קצר-רוח
בעיקר לאחר שגילה שאנחנו שבים ומבקרים בכמה סמטאות בפעם
השלישית.
"אני לא מוצא את זה!", אמר בכעס.
"מה אתה מחפש בדיוק, סבא?", שאלתי.
"אם אני אסביר לך, אתה לא תבין, אהוד".
 הלכנו שוב אל מגדל-דוד, עברנו ליד הקישלה ולפני הכניסה אל
הרובע הארמני פנינו שמאלה אל תוך הסמטאות. שוב שוטטו עיניו של
סבא לכל הכיוונים.
"זה היה צריך להיות כאן, באיזשהו מקום", אמר סבא בשקט.
"על מה אתה מדבר, סבא?"
"אמרתי לך שאתה לא תבין. אני מחפש איזה חלון".
"מה אמרת? חלון?", שאלתי בתמיהה.
"כן, אני מחפש חלון נמוך. זה היה באיזו סמטא. מין חלון בצורת
קשת רחבה וגדולה. הוא היה נמוך. הסף שלו ממש ברצפת הרחוב. החדר
שמאחוריו היה נמוך מהרחוב. את זה אני מחפש. הבנת?".
"אבל סבא", אמרתי, "עברו מאז כבר הרבה שנים. יכול להיות שבכלל
בנו שם בית חדש או סתמו את החלון. הכל יכול לקרות אחרי כל כך
הרבה שנים".
"אתה צודק, אהוד", נאנח סבא בהשלמה, "פשוט רציתי להציץ בחלון
לפני הסוף".
"איזה סוף, סבא?", שאלתי וחרדה חלחלה בלבי.
"לא חשוב, אהוד", אמר סבא, "בוא נלך לכותל. הרי בשביל זה באנו
לירושלים", הוסיף מאוכזב. התחלנו לרדת לכיוון הכותל. נסחפנו
בזרם האנשים התוסס במורד הסמטאות כשמגמת פני כולם: אל הכותל.
סבא עצר לפתע כשנגלה הכותל לעינינו.
"לא כך אני זוכר את הכותל", אמר בהתרגשות, "אני רואה שנעלמה
מכאן כל שכונת-המוגרבים. הרחבה הענקית הזאת לא הייתה אז. פעם,
היו אולי שני מטר ליד הכותל וזהו".
 סבא אחז בידי והובילני לאט לאט אל הכותל. נטלתי כיפת-קרטון
מאלה המוכנות בכניסה ליהודים גלויי ראש וחבשתיה לראשי.
"כמה הרבה אנשים!", התפעל סבא, "ותראה שם למעלה. הנה שם,
חיילים שלנו".
הגענו. סבא נשק לאבנים.
"תראה כמה הרבה פתקאות כבר הספיקו לשים כאן", הצביע סבא. בידי
האוחזת בידו, חשתי את הדופק נעשה מהיר וקופצני.
"אתה מרגיש טוב, סבא?".
"בטח, אהוד. אף פעם לא הרגשתי יותר טוב". אחר כך אמר: "בוא
נצטרף לתפילת מנחה".
הלכנו לחפש מניין ואז סבא אמר: "רגע! עוד לא כתבתי שום פתקה.
יש לך איזה נייר, אהוד?".
"אין לי", עניתי, "תישאר פה. אני אלך לחפש לך".
 כל הפתקים והניירות שמצאתי לרגלי הכותל היו מכוסים כתב.
נזכרתי בערמת כיפות הקרטון המצויה בכניסה. מיהרתי ולקחתי כיפת-
קרטון ירוקה ושבתי אל סבא. בדרך קרעתי פיסה מהכיפה.
"הנה, סבא. זה מה שמצאתי", אמרתי לו ומסרתי את הקרטון. סבא
הוציא מכיסו עט-נובע, השעין את הקרטון על אבני הכותל וכתב לאט
מה שכתב. אחר כך קיפל את הפתק וחיפש בין הסדקים מקום לתחוב
אותו.
"בוא תעזור לי, אהוד. ממש אין כאן מקום ליותר פתקים. כנראה שיש
לעם ישראל הרבה צרות והרבה בקשות".
"יהיה בסדר סבא. בשביל מה יש לך נכד גבוה?!".
לקחתי את הפתק המקופל ותחבתי אותו גבוה גבוה, עמוק בתוך סדק
צר.
"יותר גבוה גם מגיע יותר מהר", אמרתי בבת צחוק.
"אל תתלוצץ, אהוד. אלה דברים רציניים", אמר סבא בסבר פנים
חמור. ואז הצטרפנו יחד למניין שעסק בתפילת מנחה ועמדנו כתף אל
כתף, בעצם, כתפו של סבא הגיעה לי מעט מעל לחגורה. וכשהחזן סיים
תפילת 'שמונה-עשרה', סבא פסע עמו שלוש פסיעות אחורנית ושלוש
קדימה ואז הוא נשען באנקה על אבני הכותל, פרש ידיו ונאחז
באצבעותיו באבנים.
"רופא! רופא!", צעקתי. קמה המולה רבה וקהל המתפללים התכנס סביב
וכל אחד נידב הצעה לעזרה ביידיש.
כבמטה קסמים הגיע אמבולנס של  טיפול-נמרץ וכבר היינו בתוכו
בנסיעה טרופת צפירות והבהובים אדומים.
"הוא נגמר לי בידיים!", צעק החובש לנהג והמשיך לטפל במכשיר
החמצן. סבא היה לבן תחת מסכת הפלסטיק השקופה שהורכבה על פניו.
"זוז הצידה!", קרא החובש לעומתי, "אני עומד לתת לו הלם
חשמלי".
במיומנות רבה טיפל החובש במכשירים והפעיל אותם בזריזות. סבא
זינק עם ההלם החשמלי ופקח את עיניו.
"אתה פה, אהוד?", חייך, "חשבתי שאני כבר לבד. תן לי את היד
שלך".
נתתי לו את ידי.

"אתה לא תשכח, נכון אהוד?", אמר סבא בחולשה. "אתה תחפש אותו
ותמצא, כן?"
"את מה, סבא?", שאלתי. סבא לא ענה. עיניו היו עצומות וגופו
התרפה.
"זהו!" אמר החובש, "אקס!".
הוא בדק את הדופק וחזר ואמר: "זהו! אין מה לעשות".
"מה, מה אמרת?", נחרדתי.
"אין מה לעשות. הוא נפטר!".
האמבולנס הגיע לחדר המיון והחובש שאל אותי: "זה קרוב שלך?".
"כן. זה סבא שלי", עניתי.
"אז אני מציע שתרד ותטלפן למשפחה ותודיע מה קרה".
 ירדתי מבולבל לחלוטין מהאמבולנס ומצאתי עצמי בשירותים מקיא
ומקיא בלי הפסק. שטפתי את פני והגעתי איכשהו לטלפון ציבורי.
אני כבר לא זוכר איך בישרתי את הבשורה לאימא. אני זוכר שאימא
אמרה בקור רוח שאלך לשתות ולאכול משהו ושנפגש בכניסה
לחדר-המיון בשעה אחת-עשרה בערך, ושאשגיח על עצמי.
 ישבתי על המעקה בכניסה ולא חשתי דבר מלבד ריקנות. המלים
האחרונות של סבא צפו ועלו לפני. למה הוא התכוון? יצאתי החוצה.
היה כבר חשוך בחוץ. מונית המתינה לאף אחד. הנהג התבונן בי
ושאל: "לאן?"
"לא. לא תודה!", אמרתי בהיסח הדעת.
באחת הגעתי להחלטה. נכנסתי למונית ואמרתי לנהג קצרות:
"לכותל!".
"הגענו!", אמר הנהג. התבוננתי וראיתי שאני מצוי בקרבת הכותל.
הייתי שקוע כל  כך, עד שלא שמתי לב כלל לנסיעה.
רוח חזקה נשבה ברחבת הכותל. רוח חזקה מאוד. התקרבתי בצעדים
איטיים. מספר יהודים חרדים עמדו והתנדנדו בתפילה. הרוח ערבלה
ניירות על הרצפה.
 התחלתי לחפש את הפתק של סבא. ניגשתי אל המקום בו הנחתי את
פתק הקרטון הירוק. הוא לא היה שם. הרגשתי צורך עז למצוא אותו.
יתכן שהפתק יבהיר לי מה סבא רצה שאבטיח לו. אולם בסדק בו תחבתי
את הפתק היו פתקים אחרים בלבד. התחלתי לחפש בין הניירות
המתערבלים על הרצפה.
יהודי מזוקן, לבוש שחורים ניגש אלי: "בוחר! בוחר!", שאל במבטא
אידישאי, "מה אתה עוישה?"
"אני מחפש משהו", עניתי בחוסר סבלנות.
"אז אולי תיקח כיפה? זה מקום קוידש".
 הלכתי אל הגדר ונטלתי כיפת קרטון. אז נזכרתי שהפתק של סבא
היה מכיפה כזו, של קרטון ירוק. חזרתי אל הכותל. הרוח פסקה. על
הרצפה, בסדק סמוך לאבני הכותל ראיתי פיסת נייר ירוקה. ידעתי כי
זהו אשר חיפשתי. זה היה הפתק של סבא.
"בוחר! איך קורים אותך?", לא היקפה ממני אותו יהודי.
"אהוד", עניתי לו.
"הקוויטלעך האלה זה לא בשביל הכתובת של אהוד. זה בשביל כתובת
של אבינו שבשמים!".
"זה בסדר!", אמרתי, "זה פתק של סבא שלי. הוא נפטר הערב".
"עליו השלום!", אמר היהודי והתרחק ממני.
התבוננתי בפתק. הוא היה כתוב באידיש.
"היי!",  קראתי ליהודי המתרחק, "חכה רגע!".
הוא נעצר. התקרבתי אליו והראיתי לו את פתק הקרטון.
"תראה, זה באידיש", אמרתי, "תסביר לי את זה בעברית".
הוא נטל את הפתק, יישר אותו, יישר את משקפיו וקרא בהטעמה:
"מאיין גוט! איך וויל נאך אמאל זאיין דאיים פאנסטער".
"מה זה?", שאלתי.
"כתוב פה", ענה לי, "אלויקים שלי. אני רויצה עוד פם לירות את
החלוין הזאת".
לא הבנתי מה הוא אומר. בנתיים הצטרפו אלינו שני סקרנים ואחד
מהם תרגם לי לעברית: "אלוקי, אני רוצה לראות עוד פעם את
החלון".

"תודה רבה!", אמרתי וקיפלתי את הפתק.

 כאשר תמו ימי האבל, התחיל אבא להתעניין בהקמת מצבה לסבא.
שאלנו מכרים שומרי מסורת, ולמדנו שקיימים שני מנהגים: לפי אחת
המסורות, מקימים את המצבה בתום שלושים ימי האבל. לפי מסורת
אחרת, עושים זאת לאחר אחד עשר חודשים. מכל מקום, אבא החליט
לבחור בגרסא הראשונה ולהקים את המצבה לקראת האזכרה של שלושים
יום לפטירה.

המשפחה כולה התאספה בשער בית העלמין והנוכחים לחצו בדממה את
ידה של סבתא. כולם הרכיבו משקפי-שמש והטקס היה עצוב. על מצבת
השייש נרשם באותיות שחורות, חרותות, שמו של סבא, תאריך לידתו
ופטירתו וכן המשפט: "איש רב פעלים".

לאחר הספד קצר מפי אחד מחבריו של סבא, הסתיים הטקס והקהל
התפזר, לאחר שאבא הכריז ש: "נפגשים כאן בתום שנת האבל,
לאזכרה".

השנה הזו חלפה מהר. חיי היום יום השכיחו מאתנו את סבא. לא
ששכחנו  באמת. אלא שהתרגלנו לחסרונו. אפילו סבתא, שהייתה עכשיו
אלמנה. חזרה לשגרה, אל חברותיה, עיסוקיה ומתכוני העוגות.

רק בחגים הייתה סבתא מגיעה לידי דמעות. אבא הרגיש בחגים אבוד,
כאשר הסתבך עם המנהגים והדינים ועם התפקיד של "ראש-השבט", כמו
שאימא כינתה את זה.

כשהגיע הזמן, הדפיס אבא מודעה בעיתון שהזמינה לאזכרה את אלה
שאבא קרא להם "מוקירי זכרו" של סבא. התאספנו כולנו בשער בית
העלמין, והייתה לנו הרגשה של חזרה על מה שהיה לפני אחד עשר
חודש.

צעדנו לאט בין המצבות השונות. לפנינו הלך החזן שזמזם משהו לא
מובן בנעימת נכאים. אימא החזיקה בידה בקבוק מים קרים, "למקרה
שסבתא תתעלף". הפרחים שהבאנו הוסיפו צבע לקבוצה הצועדת בנחת.

אימא וסבתא הלכו שלובות זרוע, בשורה הראשונה. אבא והילדים,
אחריהם. שתי שורות אלה הלכו בשתיקה. מהשאר עלה רחש שיחות
בענייני  חול, בורסה, פוליטיקה ורכילות. שניים מהשכנים שלנו
התווכחו בסוף השורה על היתרונות והחסרונות של סוברו וסיטרואן.
בשוליים, מצד  ימין, צלע קבצן מקצועי של בית-העלמין מתוך תקווה
להשתכר את עמל-יומו.

החזן, שהוליך את הטור, נעצר, הוציא פתק מכיס מעילו, עיין
בספרות הרשומות בו ואמר: "זה כאן!".

 אימא עצרה במקומה, שיחררה אחיזתה מידי סבתא, תפסה את החזן
בשרוולו ואמרה לו בלחש רם: "סליחה אדוני! זה לא כאן! זה לא
המצבה שלנו."

 החזן הוציא שוב את הפתק מכיסו קרב אותו למשקפיו, עיין היטב
ואמר לאימא בתקיפות כשהוא מכה באצבעו על הפתק: "גברת! לפי מה
שכתוב כאן אצלי, זה כאן!".  

"זה לא יכול להיות!", אמרה אימא. "זאת לא המצבה שלנו!".

אבא התקרב כדי לסייע לה: "תראה, כאן זה מצבה אחרת", ותוך כך
הצביע על המצבה אך מיד נזעק: "החליפו לנו את המצבה!".

ואמנם, המצבה הפשוטה עם החריתה השחורה הוחלפה במצבת אבן
ירושלמית ועליה חרות שמו של סבא. צורתה של המצבה היא שהייתה
יוצאת דופן: הייתה זו תבנית מוקטנת של קיר אבן ובמרכזו חלון
מקושת. לא ציור של חלון אלא חלון מפולש ופתוח ממש, דרכו נראו
הפרחים של המצבה הסמוכה. סבתא, המבולבלת פרצה בבכי. אימא רצה
למשרד של ה"חברא-קדישא" ואבא החזיק בידו של החזן שניסה להתחמק
מכל המהומה. הקהל הרוגש, המתין עת רבה עד שאימא תשוב מהברור
במשרד.

אימא חזרה נסערת. אבא אמר: "נו?!".

ואימא אמרה: "זה נכון! מסתבר שיש להם שם במשרד הזמנה חתומה
ומשולמת על המצבה הזו, עם שרטוט והכל".

ואחר כך הסבירה לסבתא, שסבא הזמין את המצבה הזו לפני זמן רב
ונתן הוראה להציב אותה במקומה, במלאת שנה לפטירתו.

"משונה!", סיכמה אימא את הנושא ואבא סימן לחזן להתחיל במלאכתו.
איש לא ידע את תחושת האשמה שצמחה והתעוררה בקרבי למראה המצבה
בתבנית החלון. וכך, על רקע נעימותיו המקוננות של החזן, נדרתי
לעזוב את כל עיסוקי ולקיים את הבטחתי לסבא ולחפש את החלון
המסתורי שלו. המצבה הייתה עבורי מעין תזכורת או אצבע מאשימה
מעולם האמת.
 למחרת הודעתי בבית שאני עולה לירושלים לטיול של מספר ימים.
מיד התעוררו שאלות:  "..ואיפה תישן? ואיפה תאכל?..", ועוד
שאלות ממין זה, כמקובל אצל כל אימא. אולם יצאתי בשלום, כאשר
סוכם שאלון באכסניה וש"יהיה בסדר! אני כבר גדול!".
את הנסיעה לירושלים, אינני זוכר כבר. מצאתי את עצמי סמוך לשער
יפו, מגדל-דוד לימיני וחנויות לתיירים לשמאלי. מעל שורת
החנויות מצויה אכסניה זולה בה מתגוררים צעירים מכל
אומות-העולם.
קיבלתי שם חדר עם בחור הולנדי לבקן שהיה עסוק מרבית הזמן
בקליעת שערו לצמה, והיה אדיש לחלוטין אלי, שכנו לחדר.
הנחתי את חפצי ויצאתי אל המרפסת הצופה אל מגדל-דוד. החיפזון
הזה והציפייה לאשר יתרחש בירושלים,
התחלפו כאן, על המרפסת, במעבר מהיר לתחושת המתנה. המתנה שקטה
לקראת סימן שיוביל אותי לכיוון הנכון בחיפוש אחר אותו חלון של
סבא.
 קבוצה רעשנית של תיירים העירה אותי מהרהורי. קמתי וירדתי אל
הרחוב. רגלי הובילו אותי מאליהן במסלול בו הלכתי לפני שנה עם  
סבא. שוב ראיתי אותן סמטאות צרות, בדרך לרובע- הארמני ושוב
פניתי שמאלה ברחוב הצר, היורד אל הרובע-היהודי. הרחוב היה ריק
מאדם וצעדיי הדהדו בין הקירות.
הרגשתי תחושה חזקה שאני הולך בדרך הנכונה. מישהו מכוון את
צעדי. מין מצפן פנימי.
 בעיקול הרחוב, בסמטא המובילה אל הכותל, ישב קבצן. לפני דקה
לא היה שם איש, והנה פתאום הוא צץ מהחלל. הוא נשען בגבו אל
הקיר ורגליו פשוטות לאמצע הסמטא, כך שהיה צורך לעבור בזהירות
כדי לא להיתקל בהן. באופן אינסטיקטיבי שלפתי מספר מטבעות מכיסי
והטלתי אותן אל הקופסא שלידו. סכום המטבעות היה כנראה מרשים
והקבצן קרא לי לשוב אליו ובקש שאתכופף. הוא הניח את שתי ידיו
על ראשי
ומלמל  ברכה.
"...ושתזכה לחיים ארוכים!", סיים.
"אמן!", עניתי ופניתי ללכת. ואז, במחשבה שניה, חזרתי אליו
ושאלתי: "אתה וותיק כאן?"
הקבצן הוציא ממחטה מכיס מעילו ומחא את מצחו.
"למה אתה שואל?".
"אני רוצה לדעת משהו: סבא שלי, עליו השלום, חיפש כאן בסמטא,
איזה חלון. חלון נמוך עד הרצפה ויש לו צורת קשת. סבא שלי, לפני
שהוא נפטר, דרש ממני למצוא את החלון הזה. הוא הכיר את החלון
עוד לפני מלחמת-העצמאות. ועכשיו אחרי שחרור ירושלים, הוא חיפש
את  זה. הוא לא מצא ואני הבטחתי לו לחפש. אולי אתה יכול לעזור
לי?"
"ככה סתם שאני אמצא לך חלון ברחוב?".
"אמרת שאתה וותיק כאן, אז ניסיתי. טוב! אז אין דבר. בכל אופן
תודה רבה!".
"רגע. רגע. בחור צעיר. מה אתה ממהר? חכה רגע. סבא שלך חיפש את
החלון וזה נעלם לו?".
"כן!".
"טוב! אז בעוד כמה ימים, כשיהיה ט"ו בחודש, תבוא לרחוב הזה".
 ראיתי שהוא מתבונן לכיוון קצה הסמטא. הסתכלתי אף אני לאותו
מקום ולא ראיתי מה משך את תשומת ליבו.
החזרתי מבטי אליו. הוא לא היה שם. הסמטא הייתה ריקה ושקטה.
האיש נעלם בצורה מסתורית ולא השאיר סימן.
 הרגשתי מין חוסר-אונים. עמדתי תוהה ולא ידעתי אם הדמיון שלי
מתעתע בי, או שקורים כאן דברים שהם למעלה מהבנתי. ואולי,
חשבתי, ואולי סבא שלי היה מעורב בכל מיני מעשים מסתוריים. אולי
הוא היה קשור לאיזו כת ניסתר? אולי היה לו כוח ניסתר? לפעמים
האנשים הקרובים לנו, שנראה שאנחנו מכירים אותם היטב, בעצם
אנחנו לא מכירים כל מיני צדדים שלהם.
 החלטתי לרדת אל הכותל. ירדתי אל הרחבה ושחזרתי את אשר אירע
במקום לפני שנה. כמו אז נטלתי כיפת קרטון וצעדתי לעבר הכותל.
שני מנינים שונים עסקו בתפילת מנחה. רציתי להצטרף למניין
הימני,  שם התפללו בעברית ברורה ומובנת, אולם, המניין השמאלי,
של דוברי האידיש, לא היה מלא ונתבקשתי להצטרף ולא יכולתי
לסרב.
החזן אמר את שלו, בניגון מסולסל ומשתפך.  
"עוישה שולם במרוימיו הוא יעשה שולם עלינו ועל כל ישרואל
ונוימר אומיין!", סיים החזן.
"אומיין!", ענה הקהל אחריו.
 החזן, זקוף וגבוה, הניח את סידור-התפילה על השולחן ונפנה
לאחוריו. ממבטו, שרפרף על פני, נראה היה לי שאנו מכירים איש את
רעהו. הסקרנות שהתעוררה בי. משכה אותי אחריו. הוא פנה מערבה
ועלה במדרגות. עליתי בעקבותיו, במרחק מה. הוא הלך בסמטאות
הריקות ושמעתיו מזמזם קטע תפילה. ככל שהוא התקדם בסמטא
המחשיכה, קומתו הנמיכה יותר ויותר. הרחבתי את צעדי, אולם האיש
כנראה הבחין בי ופנה ונעלם באחת הסמטאות המצטלבות. פרצתי אל
אותה סמטא וכמעט נתקלתי באיש.
הוא ישב, נשען בגבו אל הקיר ורגליו פשוטות אל אמצע הסמטא.
הכרתיו. זה היה הקבצן. הוא חייך אלי בחשכה המתעבה: "זה ט"ו
בחודש?"
"לא", הודיתי.
"נו! אז מה?", שאל.
"אז שום דבר", אמרתי.
"אז תזכור את התאריך!", נזף בי וכאילו התאדה פתאום והסמטא
נותרה ריקה.
 בחור כמוני הרי לא מאמין באמונות תפלות ובתופעות שמעל לטבע.
תמיד אמרתי לעצמי שרק דברים שאני
רואה אותם בעיניים, יש  להם בסיס. אני ריאליסט מובהק. מצד שני
אני שב ורואה משהו שאין לו הסבר הגיוני. הדבר ערער את בטחוני.
האם משהו קורה כאן? או האם משהו קורה אתי?
 עליתי אל הרובע-הארמני וצעדתי בחשכה חזרה אל האכסניה.
ההולנדי, שכני לחדר היה עסוק עדיין בקליעה האינסופית של צמתו.
על המרפסת המתמשכת לאורך שורת החדרים, ישבה קבוצה קטנה ושרה
שירים עצובים וליוותה עצמה בשתי גיטרות וטנבור. מהקומה התחתונה
עלו ניחוחות קפה בצרוף נעימות ערביות טבולות בגעגועים. הצריחים
של מגדל-דוד הוארו בזרקורים צהובים שנתנו למצודה צביון צלבני.
כומר לבוש שחורים, על ראשו כובע אקדמאי, חצה את
הרחוב ורוקן אשפה אל המכל שבפינה.
"העולם מתנהג בצורה נורמלית", חשבתי, "בלי מעשי ניסים
וממסתורין. מה שאני ראיתי הערב, אין לו הסבר. האם חייב להיות  
לזה הסבר? האם אלה תעתועי ראיה?"
 נכנסתי לחדרי. על הקיר היה תלוי במסמר לוח שנה עם פרסומות
לממתקים. נטלתי עט וסימנתי איקסים על אחד עשר הימים שחלפו
בחודש זה. נותרו לי עוד ארבעה ימים עד ט"ו בחודש.
"זה דומה לטבלת ייאוש בצבא", חשבתי.
הזמן חלף מהר יותר משחששתי. בתאריך י"ד בחודש, לא יכולתי כבר
לשאת במתח. יצאתי בערב אל העיר העתיקה למרות הוראות הקבצן
המסתורי. שוטטתי בסמטאות ורגלי הובילו אותי אל אותה סמטא סמוך
לרובע הארמני. על כורחי הגעתי לשם בכוחה של איזו משיכה לא
מובנת. עיני חפשו לאורך הסמטא את  הקבצן. הסמטא הייתה ריקה.
"מוזר!", חשבתי, "מעולם לא ראיתי כאן איש. לא כאשר סיירתי עם
סבא ולא כאשר הייתי כאן לבדי. האם איש אינו גר כאן? ומדוע כל
החלונות חשוכים? ומדוע הסמטא נקיה, כאילו אין כאן עוברים
ושבים. גם קולות לא נשמעים כאן. ברחובות אחרים אתה שומע קולות
אנשים, נעימות מזרחיות ברדיו, חש ריחות תבשילים, שומע בכי
תינוקות וקולות בעלי מלאכה. ואילו כאן, עולם אחר."
 החיפוש אחר הקבצן, לא נשא כמובן פרי. חזרתי כלעומת שבאתי.
אולם לא הייתה בלבי אכזבה אלא ציפייה בלבד.
ההולנדי בחדרי, באכסניה, עדיין קלע את צמתו בתנועות חדגוניות
ולא הוציא הגה. "הוא כנראה מסומם!", חשבתי. הלכתי לישון בתחושה
שמשהו חשוב עומד לקרות מחר. עצמתי את עיני בידיעה ברורה
שמאחורי עיני הנעצמות ממתין לי חלום בעל משמעות מכריעה. החלום
בא. בא לאיטו כשהדברים לובשים צורה מתוך ערפל לבן, כמו תמונה
בלתי ממוקדת בטלוויזיה.
 תחילה התבהרה תמונת הסמטא. לנגד עיני התבהרו מרצפות הרחוב,
מרצפת אחר מרצפת והקירות שבצידן.
הסמטא הייתה מוארת באור רך ללא כל צלליות, כאילו האור בא מכל
הכיוונים.  בצד ימין של הסמטא, החל קיר האבנים לובש צורה וככל
שענן הערפל התאבך ונעלם כלפי מעלה, נחשפה תבנית קשת באבנים
ותחתיה, כתם כהה. שקיבל תבנית חלון מסורג בסורגי- עץ. רוח פתחה
את שתי כנפות-החלון לרווחה, ומבעד לחלון הייתה חשכה והמבט נמשך
אל תוך החדר שמעבר לחלון וניסה לחדור את האפלה. ואז נשמעו
צעדים של סוליות-עץ, בתוך החדר, הולכים אנה ואנה ואור רך צהבהב
הועלה בעששית-נפט והחדר הואר.
 את מרכז החדר תפש שולחן רחב ועליו מגילות מגולגלות. סביב
החדר, בתוך שידות חומות, היו ספרים. ספרים ישנים, שמילאו כל
מקום פנוי. על הכיסא, מול השולחן, הלכה והתבהרה דמות של איש
נמוך קומה. שיער שופע, לבן, וזקן לבן. מין גמד של שלגיה. והאיש
אוחז בידו קולמוס אמיתי של נוצה ולפניו קסת דיו והוא כותב
בריכוז ואינו מבחין בי כלל. עיני נמשכו אל הכתב וראיתי כי הוא
כותב באותיות רש"י. כותב בקלילות והאותיות זורמות מקצה הקולמוס
המתהלך על פני הגיליון בתנועות מעגליות כאילו על פי איזו
מנגינה. וכאשר הוא מסיים שורה, מתגבר האור בעששית ובוהק וקורן
מהחלון החוצה, אל הרחוב. ושוב מתעמעם בתחילת שורה חדשה וחוזר
לצבעו הצהבהב. וכאשר האיש התהרהר ומשך באגודל ובאצבע בזקנו
הלבן, הצטמצמה הלהבה והחדר הואפל ובקושי נראו תווי החדר.
 האיש סיים את הרהוריו ושב למלאכתו ואז האירו שתי לחייו
והלהבה עלתה בעששית. "כמו משה רבנו שקרן אור פניו", חשבתי.
"דור שלם חיכיתי לך!", אמר האיש פתאום, בלי להרים את ראשו.
"חיכית לי?", שאלתי בתמיהה, "אני עוד לא חי דור שלם!"
 האיש הרים ראשו והתבונן בי בעיניים רכות.
"נעשית צעיר עם השנים!", אמר.
"אתה מתכוון אלי?", שאלתי.
 הוא הנהן בראשו.

"אני בכלל חיפשתי את המקום בגלל סבא שלי שהיה כאן לפני איזה
עשרים שנה בערך".
"לכן נראית לי כל כך צעיר", אמר האיש בהבנה, "אני צריך להיפגש
עם סבא שלך", הוסיף.
"סבא שלי נפטר לפני שנה", אמרתי.
 פניו של האיש התעננו. האור בחדר התעמעם עד שחשכה השתררה
בחדר. האיש נאנח באפלה ושמעתיו קם ממקומו ומדשדש בקבקבי העץ
שלו. אחר כך נשמעו חריקות הכיסא כאשר שב והתיישב.
החדר הואר באור חיוור.
"אבדה התקווה", מלמל האיש, "אין יותר מי שיידע את סוד
הדברים..".
"על מה אתה מדבר?", קטעתי אותו.
"על נוסטרדומוס אני מדבר", החזיר לי.
"מה זה נוסטרדומוס ואיך זה קשור לסבא שלי?", שאלתי.
"בחור צעיר, אתה יודע מהם ראשי התיבות: פרד"ס?"
"לא".
"ובכן", אמר, "פרד"ס, זה ראשי תיבות של ארבע דרכים לפירוש
הכתובים: פשט, רמז. דרוש וסוד. ניתן לפרש את התורה כפשוטה.
אפשר לחפש בכתוב רמזים. אפשר להבין על ידי מדרשים ואגדות ויש
דרך נוספת שהיא הבנת הסוד הטמון בכתובים".
"מה הקשר בין הפרד"ס ונוסטרדומוס והסבא שלי?", שאלתי.
"יש קשר וזהו קשר שעובר מדור לדור. הקשר מתמשך ועובר
בשלשלת..".

"במה זה מתבטא?", שאלתי.

"במה זה התבטא, אתה שואל? זה מתבטא בתכונות מיוחדות והשורש של
הדברים הוא עוד מראשית התהוות העם היהודי. אני רואה שאתה הולך
גלוי-ראש. אם היית חובש כיפה ומקדיש עתותיך לתורה, היית יכול
בוודאי להיזכר בפרק ל"ב בספר "בראשית". מסופר שם על אירוע
היסטורי שהפרשנים לא מייחסים לו חשיבות. מסופר שם על יעקב
אבינו שנאבק  במלאך כאשר היה עליו לעבור את נחל היבוק. אתה לא
זוכר?

ובכן,   יעקב הלך לעשות שלום עם עשיו אחיו. הוא היה היחיד
בהיסטוריה שלנו שהושיט יד לשלום. הוא יזם את השלום הזה. בלילה,
בחושך, הוא נשא על כפיו, בתוך מי היבוק, שתי נשים, שתי שפחות
ואחד עשר ילדים. לאחר שהעביר אותם בשלום וכבר היה תשוש,  פגע
בו איש ונאבק עמו, שם בחשכה.  

תפתח ספר, בחור, ותלמד קצת. ובכן, יעקב נאבק עם האיש והכוחות
היו שקולים. כשהאיר השחר, ביקש האיש מיעקב שישחרר אותו. יעקב
הסכים. לא תמורת התנצלות אלא תמורת ברכה, כי ידע יעקב שהאיש
איננו אלא מלאך. תראה לי מי עוד גיבור במקורותינו שכוחו שקול  
למלאך. בכל אופן במהלך התגרה נגע המלאך ביירכו של יעקב. נגע.
לא הכה. ויעקב החל מאז לצלוע.

 המגע הזה של המלאך הוא ראשית השלשלת. מכאן והלאה עוברות
תבונות מיוחדות מיעקב לבנו יוסף וממנו, לאורך ההיסטוריה מדור
לדור. כל צאצאי-יוסף מחוננים ברגישות מיוחדת. אינך מאמין? האם
לא חשת מעולם בתופעות חריגות? לא יתכן! הרי אתה חוליה בשרשרת.
יתכן שהכישורים האלה אינם מפותחים אצלך, אולם סימנים שלהם
וודאי הסבו את תשומת לבך.

האם אינך מרגיש לפעמים חשמל בגופך? האם לא שמת לבך לתופעות
מוזרות כמו למשל הפרעות במקלט הרדיו או הטלוויזיה כאשר אתה
עובר בקרבתם!?. זהו אות וסימן".

"סימן למה?", שאלתי ובראשי התגלגלו מחשבות ועלו תמונות שונות
ונזכרתי, שאמנם נכון הוא הדבר. לעתים קרובות מתרחשות הפרעות
בשעה שאני עובר בקרבת רדיו או טלוויזיה. נזכרתי גם, שנאלצתי
להתקין במכוניתי מין "זנב" על הפגוש האחורי, לפריקת חשמל סטטי,
כדי למנוע מכות חשמל לאחר נסיעה בעיקר בעונת הסתיו. נזכרתי
שסבא היה "מרפא" כאבים שונים בגופי כאשר הייתי עדיין ילד קטן,
על ידי העברת כף ידו מעל לאזור הכואב. סבתא הייתה לועגת לו
ואילו אבא היה אומר שזהו טיפול פסיכוסומטי.

"לפי הבעת פניך", אמר האיש, "אני רואה שאתה יודע במה מדובר,
נכון?".

"נכון!", הודיתי, "עד עכשיו לא שמתי לב לזה. ומה זה
נוסטרדומוס?"

"נוסטרדומוס זה סיפור אחר", ענה, "נוסטרדומוס זה דבר לא מובן
לאף אחד. יש בזה איזשהו סוד!".

"מה זה 'נוסטרדומוס?'", התעקשתי.

"נוסטרדומוס היה יהודי הולנדי שהמיר את דתו. הוא חי לפני כמה
מאות שנים. הוא כתב ספר. ספר נבואי. הספר נכתב בחרוזים, כעין
שירה. וניתן להבין אותו רק על ידי שימוש בפרד"ס, כלומר, אפשר  
לקרוא את הפשט ואז זו שירה. אפשר לנסות להבין את הרמזים ואפשר
להוציא משם אגדות וסיפורים ואפשר לנסות. אני מדגיש,  ל נ ס ו
ת, להבין את הסודות בספר".

"מה למשל?", הסתקרנתי.

"הנה אני אתרגם לך קטע המונח על שולחני. נאמר כאן שברוסיה תהיה
מהפכה והמלוכה תכלה מן הארץ והמושל הרביעי בעל הכתם על המצח
יחתור לשלום. תביא בחשבון שהדברים נכתבו לפני מאות שנים. אם
אמנם יעלה ברוסיה מושל כלשהו שיהיה לו כתם במצחו, מה תגיד
אז?".

"אני אגיד", עניתי "שהאיש הזה, נוסטרדומוס, הוא נביא".

"אני כבר בדקתי כמה וכמה קטעים בספר ונוכחתי לדעת שהאיש הזה
היה באמת נביא", אמר האיש.

"במה קשור הסבא שלי לעניין?", שאלתי.

"סבא שלך היה חוקר של דברים כאלה".

"סבא שלי? הוא אף פעם לא דיבר על זה".

"סבא שלך היה באמצע עבודת הדוקטורט שלו, כאשר נפל הרובע
היהודי. כשהוא חזר מהשבי הירדני ונוכח לדעת שכל הניירות שהוא
אסף וכתב, עבודת נמלים בהיקף אדיר. מפעל חיים. כל אלה אבדו,
הוא התייאש מן הלימודים. דע לך כי סבא שלך היה מהבודדים
שהתמצאו בכתבי נוסטרדומוס. הוא הבין בזה. הוא ידע לחפש מתחת
לקליפות של החרוזים והשירה. הוא ידע למצוא את הגלעין.  העולם
הפסיד כאשר סבך חדל ממחקרו על נוסטרדומוס. למרות שסבך לא עסק
יותר בנושא זה, אני משוכנע שהמשיכה למסתורין המשיכה לפעם בו".

"סבא נמשך אל החלון שלך כמו מגנט", אמרתי, "כשהוא הרגיש שימיו
ספורים, הוא לקח אותי לכאן, לעיר העתיקה. חיפשנו את המקום הזה
ולא מצאנו. כשהוא התייאש, הוא החליט כנראה שאין יותר טעם לחיים
ועבר לעולם שכולו טוב, כמו שאומרים".

"נוחו עדן!". אמר האיש, ודמותו דעכה וניטשטשה והתמוגגה באוויר.
פסעתי מן המקום חזרה אל האכסניה כשאני מנסה לעכל את הדברים.
הלכתי לישון בתחושה שראשי גדול עלי בכמה מספרים. ישנתי שנת
ישרים, ללא חלומות וקמתי בבוקר רענן ונמרץ. ארזתי את חפצי,
ירדתי ושילמתי לפקיד הקבלה ויצאתי אל הרחוב, מפזם שיר של נעמי
שמר.

 שוטטתי בשוק, יונק את הריחות והצבעים. התבדחתי עם מוכר
ה'בייגלך' וניסיתי להוכיח לו שהחורים ב'בייגלה' תל-אביבי קטנים
יותר.

הלכתי ברחוב מוריסטאן ובקצהו נכנסתי לשעה קלה לכנסייה לשמוע את
המנגינות המופלאות של האורגן הענק המצוי שם.

 בסופה של הדרך, הגעתי ללא תכנון אל הכותל. בין האנשים
הנדחקים שם, מצאתי מקום עמידה ושם בתוך הקהל הצפוף, הממלמל
ועונה אמן  לתפילת החזן, עמדתי מבולבל ולא ידעתי איך להתייחס
לחלום מאתמול. האם סבא הותיר לי צוואה, בעקיפין? אם אמנם אני
חוליה באותה שלשלת, האם מוטל עלי תפקיד כלשהו?

הייתה בי תחושה פנימית חזקה שאמנם כן הוא. מוטלת עלי שליחות,
בלי אפשרות לסרב. שליחות שמשמעותה ללמוד את הסודות עליהם דיבר
אותו איש מופלא.

 בסדר. אינני מסרב. אבל מה אני צריך לעשות? האם להתיישב
בספריה של האוניברסיטה ולהתחיל לחפש חומר? האם להירשם ללימודים
אוניברסיטה? אולי בעצם אין טעם בלימודים אקדמיים, מה הם כבר
יכולים להועיל לי בתחום החשוב לי?

אז מה עושים?

הרגשתי אבוד בתוך הקהל הקולני ליד הכותל.

"אני צריך שקט", חשבתי.

עזבתי את המקום ופסעתי לאט במדרגות העולות מערבה. לאחר זמן,
מצאתי עצמי, כאילו הדבר מובן מאליו, באותה סמטא. לא היה זכר  
לחלון או לקשת סביבו. הסמטא הייתה, כמו בחלום, ריקה ושקטה.
חשתי עייפות והתיישבתי לנוח כשגבי אל הקיר.

"נו?", שמעתי קול צרוד מולי. פקחתי את עיני וראיתי את הקבצן
פושט רגליים מולי ונשען אל הקיר.

"קשה להחליט? מה?", אמר וחייך ולא יכולתי לפענח את החיוך, האם
הקמטים שם, בזוויות הפה מביעים שמץ לעג או הבנה.

"אני, בגיל שלי, עם הרקע החילוני שלי, צריך לעסוק בתורת הסוד?"
שאלתי.

"אתה לא מתנדב לעסוק בזה. אתה עושה את זה על כורחך!", אמר.

"נכון! אני מרגיש דחף, לא בגלל סבא, אלא זה משהו מבפנים וזה
צמח פתאום, אתמול. לפני כן לא היה עולה על דעתי להתעניין בזה"

"לא תוכל להתגבר. זה חזק ממך".

"אז מה עושים?", שאלתי.

"עליך להחליט לבד!", ענה.

"אתה לא יכול לעזור לי להחליט?".

"אני יכול לומר לך שבאקדמיה לא תגיע לכיוון הנכון".

"אז איפה כן?".

"לך לישיבה, תלמד את הבסיס ואחר כך תעבור ללימודי קבלה".

"אני? לישיבה?!".

"אין דרך אחרת!", אמר בפסקנות.

"נניח שאלך לישיבה. האם אגיע לתשובות לשאלות שהתעוררו בי?".

"אתה הולך ללמוד את הדרכים לתחזית העתיד. אז למה אתה שואל אותי
על העתיד?".

"בכל זאת?", הפצרתי.

"תגיע, עם הזמן להבנה של כמה דברים. לא תקבל תשובות לשאלותיך",
אמר.

 עצמתי את עיני בתשישות. כאשר פקחתי אותן הסמטא הייתה ריקה.

 זהו! מאז אני לומד בישיבה. עובר מישיבה לישיבה. מנסה למצוא
מנוחה לנפש, כמו שאומרים. נמשך אל המסתורי ומנסה להבין רמזים
בקבלה. נטשתי מזמן את הבנת הפשט והדרוש, ואני מתרכז ברמז
ובסוד..."