המיספר   2.4.3.6.7.8.9.. הופיע בחלומו של איסר מנדלביץ. לעתים
קרובות כל כך, עד שאיסר ראה בו חלק  ממציאות חייו. כביכול, לא
ניתן לעבור שנת-לילה, ללא החלום.
ויש לילות בהם איסר היה מתעורר בבהלה מסיוט-החלום, מיוזע והלום
חרדה. מזדקף במיטתו ומאזין, ברקותיו  פועמים הוורידים
בקצב-מצעדים, ואוזניו נחרשות מצעקות-מעונים. ואז, כשהוא מתעשת
וממיין את הקולות והצלילים, מתנשף, ונרגע רק שעה שזיהה את
רעשי-התנועה  של רחוב אלנבי, עם צריחת אזעקת מכונית, או חנות,
שהופעלה בגלל סיבה נעלמת.
כל עוד הייתה אשתו, איטה, בחיים, הייתה היא מרגיעה אותו.
ותנועותיה השגורות, הנינוחות, פרי ניסיון של שנים רבות,
השיבוהו, בחלקיק-זמן, אל המציאות.
משעה שאיטה נפטרה, ואיסר נותר לבדו, התארך המעבר אל המציאות,
עת רבה. ובבקרים כאלה, לאחר סיוט-החלום, היה יושב במיטתו,
זקוף, בעיניים קרועות, נעוצות בקיר הלבן מולו, ורואה
תימרות-עשן שחור. ונחיריו המורחבים מאימה, חשים את הצחנה
החריפה. תחושה כזו, אם כי במידה פחותה, חש לעתים, בלילות קיץ,
כשמשב השרב הביא אל אפו את ניחוחות הבשרים הניצלים על האש
הפתוחה במיזללות שברחוב, תחתיו.
היו ימים שאיטה, עייפה מלילות הנדודים, הייתה נוזפת באיסר:
"עברו כבר הרבה שנים! הגיע הזמן לשכוח! אנחנו כאן, בארץ
ישרואל!".
ואיסר היה מתגונן: "אני לא יכול לעשות עם זה שום דבר,
איטוצ'קה. זה אצלי בתוך הדם. בתוך המוח!".
"אבל גם לי יש מיספר על היד?!", הייתה איטה עונה, "ואני לא
זוכרת אותו כל יום. כבר שכחתי בכלל את הדברים ההם, איסר".
"גם אני שכחתי, איטוצ'קה. כל היום אני בכלל לא זוכר. האמת היא,
שאף פעם אני לא נזכר. אני כאילו עשיתי מין קיר, בשביל לא
לזכור. כאילו סגרתי דלת. רק בלילות, זה בא. בחלום. ואני לא
יכול לעשות שום דבר נגד זה".
ואיטה הייתה שותקת ומבינה. והייתה שמה את שתי כפות ידיה על
אוזניה, כאילו להשתיק קולות, שסירבה לשמוע.
איטה מכירה בעל-פה את חלומו של איסר. פעם, בשנים שאחרי  זה,
היו בחלום פרטים רבים. במשך הזמן דהה החלום והתערבלו הפרטים,
ואז איסר בנה לעצמו, בדמיונו, תמונה סמלית: להבה גדולה,
צהובה-שחורה, ובראשה המיספר אותו זכר איסר וימשיך לזכור כל עוד
הוא חי: .2.4.3.6.7.8.9. .
ואיסר, מאז שהלכה איטה לעולמה, הסתגר בביתו. פעם ופעמיים ניסה
ליצור קשר עם חברותיה, בבית-הקפה, בו ישבו כל הפולניות, אך
הפטפוטים והרכילויות הלאו אותו. הגיחות אל קופת-חולים
ובנק-הדואר, היו הקשר היחיד שלו עם ה"מדינה שלנו". בימי הביקור
במקומות אלה, היה לובש את החליפה, מתעכב עת רבה ליד המראה עם
קשר-העניבה, ואחר כך היה יוצא, בחשש סתום, אל הרחוב. שם היה
מנהל מאבק נפשי סמוי  בכל מעבר-רחוב ובכל רמזור.
את עיקר עיתותיו היה מבלה על ספסל בשדרות רוטשילד. וכיוון
שהתרגל לספסל מסוים, היה עליו להקדים בבוקר, לפני בוא המטפלות
עם התינוקות. הספסל הקבוע היה טוב לשעות הבוקר בלבד.
בצהריים, כל צהריים, היתה השמש מוצאת את הרווח בין הצמרות,
ומשם היו נשלחות קרניים צורבות, שהיו מלהטות בעוצמה. ואיסר,
סלד מחום. היו שנים, עוד לפני היציאה לפנסיה, בהן היה הולך
לעבודה בשרוול קצר. אולם, קרני השמש, על אמת- ידו, היו מעלים
אל תודעתו את המיספר החקוק בה. לכן, ביקש מאיטה לא לקנות לו
חולצות כאלה. "רק עם שרוול ארוך, מסתיר!".
"הרי יש המון אנשים עם מיספר על היד. זה לא בושה!". אולם, איסר
לא השתכנע.
"זה לא ענין של בושה. אני פשוט לא מרגיש טוב עם שרוול קצר,
וזהו!", היה אומר בתוקפנית מתגוננת. וזה היה למעשה האקט היחיד
בו עמד בכל תוקף על דעתו. בכל התחומים האחרים, ניהלה איטה את
חייו. ואיסר קיבל את הדברים כחלק מהמציאות. רק בנושא השרוול,
התעקש. ואיטה וויתרה.
לאיטה ואיסר לא היו עתה ילדים (היו פעם, אז, בפולניה, "בזמנים
ההם", אבל לא הזכירו אותם). וכיוון שלא היו ילדים, הייתה להם
דאגה אחת בלבד: לשמור על שיגרת-החיים מפני זעזועים. והם עשו
זאת בהצלחה: עברו את תקופת ה'צנע' ותקופות של 'עבודות-דחק',
אבטלה ומצוקה כלכלית. וכל אלה לא הותירו חותמם על מהלך חייהם.
שני אירועים גרמו להם התרגשות מתמשכת: מלחמת-ששת-הימים ומלחמת
יום-הכיפורים.
בראשונה, רחב ליבם על כוחו ועוצמתו של "הצבא שלנו", והם אף
חרגו ממנהגם, והצטרפו לטיול מאורגן אל העיר העתיקה. וטיול זה
סיפק לאיטה חומר לשיחה בבית-הקפה של הפולניות, למשך שבועות
רבים, וזכר הטיול עלה, לעתים קרובות, בהקשרים שונים, עוד שנים
רבות.
מלחמת יום-הכיפורים עוררה באיטה ואיסר בהלה גדולה. ביום הרביעי
למלחמה, כאשר התפזר מעט 'ערפל-הקרב', והיה חשש שהנה הולכת
להיות קטסטרופה, אמר איסר בפנים אפורים: "איטוצ'קה! אם לא יקרה
נס, הערבים עוד יקימו קרמטוריום ברידינג. הארובות כבר מוכנות
שם!".
אותה מלחמה ערערה את הביטחון העיוור ב"צבא שלנו". איטה ואיסר
היו חוזרים ואומרים ש: "אנחנו צריכים להיות חזקים! שלא יהיה,
חס וחלילה, עוד פעם, מה שהיה 'שם'. שכל העולם יידע, שיהודים זה
כמו כולם. בני-אדם. ושיהודים יכולים להילחם גם בשביל החיים וגם
בשביל הכבוד".
ואותה חרדה שנעוררה במלחמת-יום הכיפורים, עוררה ביתר שאת
סיוטי-חלומות, חוזרים על עצמם. איסר חשש שהלילות הטרופים
ימוטטו אותו לבסוף. אותה להבה, צהובה-שחורה, עם המספרים בראשה,
תוציא אותו מדעתו. אולם, איטה עמדה לימינו במאבק היומיומי על
שפיות הדעת.
עתה, משנפטרה איטה, לא היה לאיסר עוגן יציב ובטוח. בלילות,
כשהמיספר .2.4.3.6.7.8.9. היה מופיע בראש הלהבה הצהובה-שחורה,
ומרצד באש, כמין נחשים לוהטים, איסר היה מתעורר באימה, ליבו
בקיבתו, ואיטה אינה לצידו.
כשהחלה ה'אינתיפאדה', התייחס אליה איסר כאל מלחמה.
"סתם פיגועים, זה משהו שיש בכל מקום בעולם. זה סתם טרור. יש
טרור באירלנד. ויש טרור בגרמניה ובצרפת ובכל מיני מקומות. אבל
זה.. זה מלחמה ממש. וצריך להיות חזקים. שיהודים לא ייהרגו עוד
ככה, כמו זבובים".
וליד הספסל, שם בשדרות רוטשילד, בקיוסק, שהיה אולי בין
האחרונים שניתן למצוא בהם עיתון פולני, שם היה מונח כל בוקר,
שק ניילון עם לחמניות. שק שהובא מהמאפיה בשעה מוקדמת, עוד לפני
פתיחת הקיוסק. איסר, שהיה מגיע אל הספסל מוקדם,היה מוצא את השק
מונח במקום יום יום.
ובוקר אחד, כשכלבו של אדון קפוסטה, ההונגרי מבנק-לאומי, בא
לרחרח את הלחמניות, קם איסר לגרש אותו. אבל הכלב לא וויתר.
איסר החליט לקחת את השק ולהניחו על הדלפק של הקיוסק הסגור. הוא
ניסה להרימו, אך השק היה כבד. הוא התכופף, ובמאמץ גדול הצליח
להזדקף עם השק בזרועותיו. הוא פסע לכיוון הדלפק, אך המשקל
הכריעו. השק צנח בחבטה כבדה מידיו.
ואז נשמע נפץ מתכתי. ופתאום התרחש פיצוץ אדיר, ולהבה מסמאת
צהובה-שחורה, כיסתה את איסר. ובראש הלהבה, כנחשים זעירים,
מתפתלים, נראו הספרות: .2.4.3.6.7.8.9.
ובדרך, בתוך האמבולנס, לפני שאיסר עצם עיניו לתמיד, הוא מילמל:
"צריך להיות חזקים. שיהודים לא ייהרגו עוד ככה, כמו זבובים".