לעתים מזומנות אני הולך עם תחבושת אלסטית על היד, בעיקר כאשר
מזג האוויר עומד להתחלף. מי שמכיר אותי מצעירותי, יודע כי
הסיפור קשור עם השרות-הצבאי. ולא שהיה זה אירוע הירואי.
סתם תאונת דרכים טיפשית. אם מישהו זר שואל אותי בדבר התחבושת,
אני עונה שזוהי תוצאה של הדחת כלים בשלושים שנות נישואין. ואז
בדרך כלל השומע עושה עם השפתיים צט... צט... צט... או
שהוא מבקש שלא אבלבל לו את המוח.
ואני רוצה להסביר כאן שדווקא יש בה, בהדחת הכלים, משהו הרואי.
יש בה משום שליטה באנדרלמוסיה. אבל את הגישה הזו שמרתי בלבי.
עד, עד שקראתי ספר העוסק בכאוס. כאוס, למי שלא יודע, זה בלגאן
ביוונית, (לא רציתי לכתוב את המילה הצבאית, ברדאק). מסתבר
שהכאוס
הפך לאחרונה לענף בתחום מדעי המתימטיקה. לאחר שתורת ההסתברות
ומדע הסטטיסטיקה אפשרו חיזוי תהליכים, לפי הסדר שלהם, באו
מדענים, שסבלו כנראה מילדות עשוקה, ומצאו כי יש
לתת כבוד למדע אי-הסדר. זהו הכאוס. רוצים דוגמא של כאוס?
בבקשה: החדר של הבן שלי, כשהוא חוזר מן הצבא. או למשל, הכיור
בצהרים.
אז מה הקשר בין המדע החדש, לבין הכיור עם הכלים? ובכן, כאן באה
לביטוי הנטייה הטבעית "לעשות סדר". או, במילים אחרות: רתיעה
מפני הכאוס. ומכאן נובעת, כמובן, ההתעניינות בחומרי ניקוי,
כפפות גומי, משחות להגנת הידיים, וכיוצא באלה.
במדע הכאוס מרבים להשתמש במושג "ראנדומאלי", כלומר, אקראי.
אבל, לא אצלנו, חביבי. אצלנו בכיור יש סדר. עוד לפני. כל
הצלחות מונחות שם, לאחר שטיפה קלה, מסודרות כמו חיילים במיסדר:

לפי הגודל. והסכו"ם אף הוא עומד זקוף במקום המיועד לו. כאוס
בכיור? חלילה! ככה אי אפשר לעבוד.
לא הייתי מלאה אתכם בעניין הכאוס והכלים, לולא מבצע ההנחות
בשק"ם. הלכנו לקנות חולצה, "במבצע". לאשתי יש טינה כלפי חולצות
עם שרוול קצר. משהו מהילדות, כנראה. אז בחרנו חולצות עם שרוול
ארוך, שתים-עשרה במספר. מתריסר זה היה עלינו להגיע לחולצה
הנבחרת, שידעתי מראש איזו מהן תיפול בגורלי (כזאת עם כפתורים
מעצבנים בשולי הצווארון). אחרי שלוש שעות של "תמדוד את זו"
ו-"אולי תנסה את ההיא, עם הפסים", קלטו עיניה חולצת ג'ינס.
אפילו אני לא יכולתי לעמוד בפניה. לבשתי. עכשיו, בדקדקנות רבה,
החלה אשתי לקפל את השרוולים. עמדתי מול המראה, כמו איזו
דוגמנית, והכל היה בסדר, עד שאשתי אומרת לי: "השרוול הימני
ארוך מדי!", ולמוכרת היא אמרה: "יש בחולצה הזו דפקט!".
המוכרת נסערה: "לא יכול להיות!", וליתר ביטחון הביאה מטר מתקפל
ומדדה את שני השרוולים.
מסתבר שהיא צודקת. ועוד היא ממלמלת, ככה, מתחת לשפם, כמו
שאומרים: "אולי לאדון יש יד קצרה?". אשתי הנעלבת מושכת אותי
ביד (השניה) החוצה.
כדי להירגע מהאירוע, נכנסנו ל-"קפולסקי". ובדיוק שם תופסת
אותנו המורה ללשון, הראלה, ומתיישבת לידינו. אחרי "היי!" ו"מה
נשמע?", אשתי מצביעה עלי ושואלת: "תגידי, בינינו, הידיים שלו
שוות?"
הראלה, המבולבלת, עונה: "אם הוא נותן לך יד במלאכת הבית, הן
שוות הרבה".
"לא, באמת", אומרת זוגתי, "איך הן נראות לך?"
"חוץ מהציפורניים הכסוסות, הן נראות לי בסדר"
רציתי להגיד לה "כסוסות אביך", אבל אשתי הייתה הורגת אותי.
"מה הבעיה?", שואלת הראלה.
"אמרו לו, שיד ימין שלו קצרה!", מטילה אשתי את קלוני בחלל
האוויר.
"מאידך, שמאלו ארוכה היא", אומרת המורה לדקדוק, ומצחקקת.
עד שאשתי תיקח אוויר, ניצלתי את הזדמנות להתבטא: "הימנית
התקצרה מרוב שטיפת-כלים".
"לא כך אומרים", נוזפת בי הראלה, "אומרים: הדחת כלים! וחוץ מזה
תקנו מדיח, ואותו תפעיל בימינך הקצרה!".
מאותה פגישה אצל "קפולסקי" נפוצה במהרה השמועה על הימנית הקצרה
שלי.
אלחנן, המורה לתנ"ך, אמר שצריך לקרוא לי "איש ימיני". אברום,
ממכון-הכושר, שאל איך השמאליות שלי. פנחס, מהמוסך, הציע להאריך
את ידית-ההילוכים. בעבודה שאלו אותי אם צריך להזמין לי "עכבר"
מיוחד למחשב. ומשה, קצין הקישור שלי בצבא, שאל למה הסתרתי את
זה עד
היום: "יכולתי לסדר לך כבר מזמן פטור!".
בקיצור: בלגאן. איך אומרים: לך תוכיח שאין לך אחות.