קנינו לילד נעליים. הוא עצמו לא נכח באירוע, הוא עכשיו
בטירונות ורצינו לעשות לו הפתעה, לחופשה הראשונה. קנינו לו
נייק משהו, אמפיבי,  אירובי, אירובאטי או איך שזה נקרא. משהו
עם "היי-טק", לדברי המוכר. היי-טק, כך התברר, משמעו שהשקיעו
בנעל טכנולוגיה עתידית. איזו טכנולוגיה יש כבר בנעל? פעם, כך
הסבירו לבור כמוני, היו משרטטים את הדוגמא  בעיפרון על נייר.
היום עושים את השרטוט במחשב. לא פחות ולא יותר. מעורר התפעלות.
מחשבים ונעליים. איך שהעולם מתקדם! ביקשנו את הכי טוב, כי בתור
ילד, אימא שלי תמיד אמרה ש"אין לי כסף לקנות לך נעליים זולות".

הילד חזר לחופשה, ישן ברציפות איזה עשרים וארבע שעות, אם לא
יותר, לא התלהב כלל מהנעליים ומשום דבר, ומדד אותן חצי רדום.
הנעליים, כמובן, היו קטנות. ראיתם? רק התחיל את הצבא וכבר גדלו
לו הרגליים?
 ביום ראשון הקפצנו אותו לתחנה ודקלמנו את הטקסט המקובל:
("ושלא תעיז לנסוע בטרמפים"), חזרנו העירה, הישר אל החנות,
ובידינו קופסת הנייק-משהו. ביקשנו להחליף במספר אחד גדול יותר.

"אין בעיה," אמר המוכר, "אבל תעשו לי טובה. עוד לא עשיתי
סיפתח. תשאירו את זה כאן ותחזרו בעוד שעה." לא הבנתי מה הסיפור
של הסיפתח, הרי אנחנו נוסיף את הסכום החסר ולא צריך להחזיר לנו
עודף. מה כאן העניין של הסיפתח? המוכר התנצל ואמר שזה עניין של
אמונה: אם הוא יתחיל את היום בלי מכירה ממש, יהיה לו נאחס כל
היום.
 לקחנו את הפתק, אמרתי פתק? זה מגילת העצמאות. צריך לקנות
לאפרוח הזה כל כך הרבה דברים לצבא, משרוך ועד ערכת הישרדות. מה
הוא יעשה עם כל זה? איפה הוא יאחסן את זה? אולי נשכור לו
קרוואן? איך זה שמרציאנו, מהפלוגה שלי, מצליח תמיד לגמור את
השלושים יום עם תיק צד ומברשת שיניים? טוב. לך תתווכח עם הבן
שלך. כל דבר שאתה אומר לו, הוא משיב לך שזה כבר לא הצבא של
פעם. אפשר לחשוב ששירתתי בצבא של יהודה המכבי.
"היום הצבא זה משהו אחר. מודרני." הוא אומר. מתפלא שהוא לא
השתמש במילה "היי-טק."
הלכנו לקניון לקנות לו "קרם כפפה", שלא יתלכלכו לו הידיים
בגריז של הטנק, חלילה. נכנסנו לחנות קוסמטיקה. השעה הייתה
מוקדמת. היינו, כך נראה, ראשונים. אחת המוכרות אמרה לנו: "עוד
לא עשינו סיפתח. אולי תחזרו יותר מאוחר?"
החלטנו לשרוף חצי שעה על כוס קפה, למעלה. המדרגות הנעות עדיין
לא פעלו. כנראה שעדיין לא עשו את הסיפתח.
לא שתינו קפה. המים עדיין לא רתחו. המלצריות עדיין לא גמרו את
ההכנות. למה? בטח ניחשתם. נכון!  עדיין לא עשו את הסיפתח.
לקחנו את מגילת הקניות וירדנו העירה, לחפש חנות שכבר עשתה
סיפתח.
הלכנו לפרישמן-צרכי-בנין, לקנות לילד איזולירבנד וקאטר וחוט
שפאגאט ושמן דאבליו-די, ועוד כל מיני כאלה. מתי הספיקו להמציא
את כל זה? בזה החיילים מתעסקים? עד שהוא ימצא בצ'ימידאן את
הקאטר  והאיזולירבאנד והמשחה נגד שפשפת, תיגמר המלחמה.
פרישמן, למרבה הפלא, כבר עשה מזמן את הסיפתח ויכולנו לסמן וי
על חלק מהפריטים. נשמנו לרווחה.
כל העניין הזה, של ה"סיפתח", עורר בי סקרנות. וכיוון שבין כה
וכה לקחתי לי יום חופש למסע הקניות, התחלתי לשאול שאלות.
"סיפתח", כך אני מבין עכשיו, הולך יפה עם "נאחס". לפי חוק
מרפי, מובטח לך שהיום, כל יום, יהיה נאחס. כדי לקדם את פני
הנאחס, אתה צריך לעשות סיפתח טוב. ואיך שלא תסובב את הדברים,
תמיד מובטח לך נאחס.
מהו סיפתח טוב?
אורלי, מהחנות-ספורט שמוכרת ציוד כזה לטירונים, אומרת שהסיפתח
הכי טוב, זה שמישהו קונה משהו בסכום גדול, ואינו מתווכח כלל.
למשל, "ערכה קומפלט לטירונות". לעומתה רחל, מחנות לאביזרי
חשמל, סבורה שאם הקונה הראשון נכנס לקנות רק בטריה או תקע,
(היא אמרה "שטקר" אבל בגלל  המורה הראלה, שנפגוש אותה בהמשך,
החלפתי את זה ב"תקע"). בכל אופן, זה מבטיח יום נאחס. אבל אם
מישהו קונה, כבר על הבוקר, איזה רדיו-טייפ רציני, יבואו
בעקבותיו קונים טובים לא פחות. זה נקרא סיפתח טוב. יש גם סיפתח
עוד יותר טוב: למשל, אם נכנס תייר ומשלם בדולרים.
אצל גאולה, הספרית, סיפתח טוב הוא כאשר קליינטית מבקשת צבע, על
הבוקר. ואילו אזולאי, מהקונדיטוריה, אומר, שהכי טוב זה טלפון
מוקדם, עם הזמנה גדולה של עוגות, לאירוע.
ומה זה נאחס?
"נאחס," הוא אומר, "זה למשל שדביל אחד (כך הוא אמר) פותח את
הדלת בחורף וכל העוגות נופלות." אמרתי לו שיותר מתאים להגיד
"קורסות", אז הוא ענה לי, בטון לא כל כך ידידותי: "קורסות
אביך! גם כן אחד! יאללה! ת'חפף!".
ת'חפפתי בתחושת נאחס.
בחוץ פגשתי את הראלה, המורה. תגידי, שאלתי, גם למורות יש סיפתח
ונאחס?
"ראשית," אמרה הראלה ברי'ש דידאקטית, נוסח אורה נמיר, "יש
להגיד סיפתח במלעיל ולא סיפתח במילרא",
ואללה! שכחתי כבר את המילים האלה. ובשביל להרגיז אותה כתבתי את
המילה בשגיאה.
"לבד מזאת", המשיכה, "מילה זו מוצאה מן הערבית. והערבים הוגים
אותה כך: סופתח, בשורוק!"
יפה. הנה למדתי משהו חדש.
יש או אין כאלה בבית הספר? התעקשתי.
"תררראה..," משכה את הרי'ש בהנאה, אבל בנתיים הגיע מוטי,
מהמחשבים, וקלקל להררראלה את המופע.
עזבתי אותה עם צער על פניה, כיוון שלא מיצתה את עצמה: לא היו
בשיחה מספיק רי'שים.
מוטי, שאלתי, יש נאחס במחשבים? "בטח יש!," התלהב מוטי, "למשל
יש לי הרבה נאחס  ממך!"
מה יש לך, אתה? נעלבתי.
"כמעט כל פעם שאתה מביא דיסקטים, להעתיק ממני תוכנות, יש לי
נאחס!"
אני? הרי אני האיש אולי הכי נחמד שאתה מכיר!
"בטח! ומה עם הווירוסים שאתה מכניס לי? זה נאחס פאר-אקסלנס!"
עשה לי מצב רוח נאחס פאר-אקסלנס, המוטי הזה.
איציק, שבקיץ הוא מציל בבריכה של בית מלון, עבר שם, עם החזה
המשולש שלו. לאיציק, כך נודע לי, תמיד יש נאחס: הוא מת להציל
מישהו, רצוי מישהי, ושיכתבו עליו בעיתון, אבל אף אחד לא טובע
אצלו.
איזה נאחס!
את מי עוד נותר לי לשאול על סיפתח ונאחס?  
רגע! אולי כדאי לשאול נערת-ליווי על סיפתח ונאחס אצלה?
לא! זה לא יילך. אני לא מכיר אחת כזו. איזה נאחס! כשפניתי
לחברים וסיפרתי איזה נאחס זה, לא להכיר אף נערת ליווי, תיקנו
אותי: זה בכלל לא נאחס. זה באסה!