קבעתי עם אשתי להיפגש במדרחוב, לאחר שהיא תסיים את הקניות. "או
בקראוזה, או בהרצל", אמרה לי.
הלכתי לקראוזה. שאלתי את בנצי השמן: "היתה אצלך אשה יפה עם
שמלה סגולה?". "אצלי יושבות רק נשים יפות", ענה בנצי, "ובקשר
לסגול - אני מבין רק בצבעים של גלידה". אי אפשר איתו.
הלכתי לראות אולי היא יושבת אצל דנה. היה צפוף בכל הקטע. אצל
דנה היה מפוצץ. ראיתי שם את אביבה ובלה וכרמלה, ואת טוני גם.
טוני שינתה תסרוקת, נהיתה לי בלונדית לא להכיר. אמרתי לה:
"ואללה! השתנית לגמרי!".
"אין דבר", אמרה, "העיקר שנשארתי אותה רשעית. ואולי אפילו
יותר..".
"ראיתם אולי? ...", התחלתי, אבל אביבה, כדרכה, לא נתנה לי
להוציא מילה: "שמעת על משה ועל שולה?"
לא שמעתי, וגם אם הייתי שומע ומספר, בין כה וכה היא לא הייתה
מקשיבה לי. היא מקשיבה רק לעצמה. עשיתי "היי!" ללימור, והרבצתי
צ'אפחה למנחם. הוא כמעט נחנק עם הקרואסון בפה. "זה נכון מה
ששמעתי על יוריק?", שאל, משתעל.
"עליו אפשר להאמין הכל!", עניתי בלי לדעת בכלל במה מדובר.
"אתם רואים?", אמר מנחם בתרועת נצחון, "הנה לכם ההוכחה! אפילו
הוא מאשר את מה שאמרתי!", והצביע עלי.
נענעתי בראשי אבל מנחם אמר: "אל תתחמק! תפסיק עם הצניעות
הזאת!".
רציתי ללכת, אבל מנחם היכה בכף היד במצח.
"נזכרתי", הוא אמר, "מה עם פרידמן? הרבה זמן לא ראינו אותו.
הוא חולה משהו. אה?"
"לא יודע. בטח הוא תקוע בעסקים שלו".
מירה רמזה לי מהצד השני של דנה, שאבוא. התפתלתי בין הכיסאות.
מישהו צעק "מה עם השני ספרייט-לימון שלי?!" ומלצרית אחת,
שמיהרה, כמעט הפכה עלי צלחת עם ניסואז.
חתרתי בין האנשים, דרכתי על חתיכת קרואסון, והגעתי אל מירה.
"אולי ראית...?" התחלתי.
"רציתי שתדע ראשון, לפני האחרים, את העניין עם דליה, אתם הרי
חברים טובים".
"מה יש לדליה?", שאלתי.
"אני לא רוצה שיגידו שאני מרכלת, אבל, מספרים לי..." וכאן היא
הפסיקה כי מישהו עם אופנוע רועש דהר באמצע, דורס כמעט את
השולחנות.
"נו?", הפצרתי במירה.
"תראה, כאן בין האנשים, אני לא רוצה לדבר על זה. אבל שתדע
לך...", מישהו משך אותי ביד ושאל: "מה נשמע? איך הענינים?".
"בסדר", עניתי.
הסתובבתי.
זה היה מוישה, המורה. חזר מטיול של שבועיים בחו"ל ("קרעתי את
סקנדינביה") לפני חצי שנה, ועדיין לא גמר לספר על זה.
מירה אמרה: "אזת'ה שומע?".
אמרתי: "חבר'ה. אני ממהר. פעם אחרת".
אני צריך צרות עם אשתי? קבענו שעה. ושעה זה שעה.
עזבתי את קראוזה והלכתי לכיוון הכיכר. ניגשתי אל עדינה,
בפייס.
"אולי?", שאלתי, אבל היא אמרה: "לפני שאתה מדבר תקנה לוטו".
קניתי כרטיס עם מזל, (כך היא הבטיחה לי, כמו תמיד). הצצתי אל
אלכס מ'סטימצקי'.
"אולי ראית?...". אלכס אמר לי ברומנית: "צ'פאצ'ה? מה שלומך?".
התחלתי שוב: "אולי?..."
אבל אלכס אמר: "יש לי בשבילך ספר צילום חדש. משו! משו! חוץ
מזה, איך הקוקו שלי?"
"מתאים לך. אתה נראה עם זה ממש קוקו!", אמרתי והסתלקתי בצעדים
מהירים וכמעט דרכתי על הרוסי שמנגן באקורדיון.
ב"פינת הגלידה" גם כן היה מפוצץ. איציק ישב שם עם מדי מילואים:
"צ'מע!", אמר לי, "אתה לא תאמין מה קורה אצל החברים הכי טובים
שלך. אם תשמע. אתה תמות".
"פעם אחרת", אמרתי. מקווה שהוא לא נעלב.
מיהרתי הלאה. עידית נתקלה בי: "איך אני נראית?", שאלה והסירה
את המשקפי-שמש.
אמרתי: "עשר! שיגעון!", בלי לשים לב. פתאום שמתי לב. נעצתי,
כמו שאומרים, מבט באדום המטוגן הזה.
"עשיתי פילינג! איך זה?"
"וול דאן!", עניתי, נבוך.
"יא אללה שלך! תגיד שזה יופי!".
אמרתי: "יופי! יאללה! ביי!".
ב"שביל החלב" ישבו הדוסים הצעירים. פליישמן קרא לי עם האצבע:
"אתה יודע מי יוצא לשליחות? אה? ואתה יודע מי סידר לו את זה?
אפילו רמזו על זה במדור של קוקי, בעיתון!".
לא ידעתי שעדיין בכלל יש שליחים לחו"ל. אולי יש, לקמצ'טקה. וגם
לא יצא לי לקרוא את קוקי. אז שאלתי: "נו?".
"בחיים שלך לא היית מנחש!".
אחרי שהוא סיפר לי בסוד, באמת לא הייתי מנחש.
"מה ההוא חייב לו?", שאלתי.
"זה הכל פוליטיקה!", קרץ פליישמן.
הלכתי ליודל'ה, מ"עוגתי". ואללה. מאז שהוא קיצץ את הצמה, הוא
נראה אחרת.
אמרתי לו: "או שאתה מוצא לי את אשתי, או שאני מוצא אשה אחרת!".

"אל תאיים! כלב נובח לא נושך! ובכלל, מה חסר לך? בין כה וכה,
לפי איך שתמיד אתה מספר, מחכה לך כיור מלא כלים בבית".
אצל עמוס כהן היתה פאניקה: ציפי איבדה את הישראכרט וכולם ניסו
לעזור לה לשחזר איפה היא ביקרה היום. אבל היא היתה בכל כך הרבה
מקומות שצריך בשביל זה אטלס. יגאל אמר: "שמע! מה אתה מסתובב
כמו פרופלור? ראיתי אותך אצל דנה, ואצל בנצי השמן, ואחר כך אצל
יודל'ה ועכשיו אצל עמוס. מה איתך?"
עברתי אל מקס, מ"קפולסקי".
"איפה השולחן של הנשים היפות?", שאלתי.
"אצלי", אומר מקס, "רק היפות נכנסות!".
"בנצי השמן אמר את זה לפניך!", עניתי.
עליתי למעלה. כל אלה שלא ראיתי עד עכשיו, היו שם. רק לא אשתי.
"מה זה באת לבד?", שאל גבי.
"זהו", עניתי, "הבדידות אוכלת אותי, אבל אני לא מצליח לצאת
מזה, בלי אשתי".
"אצל עמוס כהן ניסית?", הציע שמול'יק.
אמרתי לו: "רק האלה מהעיריה נמצאים שם עכשיו, ועושים
פוליטיקה".
"ראית את התספורת של פרידמן?", שאל גבי, "זה או שהוא השתגע או
שהוא חולה משהו. לא?".
"לא יודע", הודיתי.
"אז הוא חולה ומסתיר את זה!", סיכם גבי בהחלטיות.
"מה פתאום?", מחיתי.
יותר מאוחר, כשעשיתי סיבוב חוזר אצל עמוס, כבר שמעתי שפרידמן
נוטה למות.
מן הכביש ציפצף לי מישהו, ואותת לי ביד. ניגשתי ומי יושב שם
באוטו?
נכון, פרידמן, והוא בכלל לא נראה גרוע.
"איך הבריאות?", אני שואל בחשש.
"פנטסטי! עשר! אני נוסע ביום ראשון לחו"ל", הוא אומר בעליצות.
ידעתי! הוא בטח נוסע לטיפולים.
"בשביל מה?", שאלתי. "קצת סקי. אתה יודע, בשביל הנשמה".
מסכן. בטח רוצה, איך אומרים, למצות את החיים לפני הסוף.
"יאללה! ביי! נסיעה טובה! ושתשגיח על עצמך. 'תה שומע!"
רחמנות על הבן-אדם. כמעט באו לי דמעות.
עזבתי אותו. עכשיו הרגשתי שכבר עברתי את כל המקומות האפשריים.
הלכתי לשבת אצל יודל'ה. גם בגלל האספרסו שלו וגם בגלל שמשם
אפשר לראות כל מי שעובר. רינה עברה, עשתה לי "היי!", ושאלה
בקול רם: "זה נכון שכצל'ה ושלווה נפרדים?"
עשיתי בידיים "לא יודע!", והיא אמרה: "אם היה לי זמן הייתי
מספרת לך דברים שהיית משתבץ. א-נ-י לא מ-מ-י-נ-ה! ממש להשתגע!
היו זוג יונים!".
רציתי להגיד לה שראיתי אותם יחד, יושבים, מחובקים כרגיל, אצל
בנצי השמן, אבל היא כבר הלכה. לא היה עם מי לדבר. יודל'ה הביא
לי שוקו קר.
סיפרתי לו שפרידמן הולך למות, ושהוא עושה טיול פרידה מן החיים
בשוויץ.
יודל'ה אמר: "התחלקת על השכל? הוא בסך הכל גמר עכשיו עיסקה
טובה. אצלי, כאן, הם עשו זכרון דברים. הוא הולך לשרוף את הכסף
בחו"ל!".
"שמע!", אמרתי לו, "זה ממקור מוסמך!". אחר כך הוספתי: "טוב.
נעזוב את זה. חוץ מזה, מה'ניש? איך הענינים?".
בדיוק הגיעה כרמלה, עם המון שקיות ניילון. היא הפילה את עצמה
לכיסא.
"אני הרוגה", נאנחה ולקחה את השוקו שלי, "אי אפשר עם החום הזה!
והצורפתים האלה! חושבים שכל העולם שלהם! גם כן תיירים. מי צריך
אותם?".
היא שתתה לי את השוקו עד הסוף, מצצה את הקש ברעש, ואמרה: "אוי!
כמה שמאוחר!" וקמה ללכת. "אני רצה", הצהירה.
ידעתי שעכשיו יתחיל מונולוג אינסופי בעמידה, בתוכו היא תעשה
ספירת מלאי של כל המכרים המשותפים וגם כאלה שאני לא מכיר,
ותגמור חשבון עם כולם. וככה היא עמדה ונאמה, עם הרבה פאתוס
ותנועות ידיים, (זה נשאר לה מההצגות של סוף השנה, בתיכון).
מישהו שאל באנגלית אם היא איזו פוליטיקאית. ניידת עברה וצפרה,
אז כרמלה הגבירה את הקול עוד יותר. משה-חיים עבר וצעק אלי:
"אשתך אוכלת ציפורניים ליד  קולנוע "חן", ואתה יושב כאן.
אה?".
קמתי בבהלה, אמרתי "ביי!" לכרמלה, ומיהרתי לכיכר. מישק'ה, שהיה
עסוק בקניית דולרים מהאומ"ניקים, עשה לי שלום.
"כמה הדולר היום?", שאלתי. לא שזה חשוב לי, אבל הוא אוהב
ששואלים אותו.
"אל תשאל!", ענה לי, הרטיב את הבוהן והמשיך לספור.
המדרכה היתה חסומה עם התור בכניסה ל"יוטבתה". פילסתי דרך.
מישהו אמר: "אתה לא רואה שיש כאן תור?". ומישהו אחר אמר לי:
"אני באתי קודם!".
ראיתי את אשתי עומדת ליד האוטו, עם פרח ביד. בטח מישל מהפרחים,
נתן לה, (כל יום שישי: "פרח יפה לאשה יפה"). היא עשתה לי עם
האצבע על השעון. הבנתי טוב את הרמז.
"ראית מישהו מהחבר'ה?", שאלה.
"ראיתי".
"על פרידמן שמעת? מסכן. מתי ההלוויה?"