הרופא סיים את הבדיקה ואמר לי להתלבש. הוא הלך לפינת החדר,
לכיור, ושטף את ידיו.
"אני רושם לך  הפנייה לצילום ריאות", אמר מהפינה תוך תלישת
מגבת נייר.
"איפה עושים את זה, דוקטור?", שאלתי.
"תלך ל'ליגה-למלחמה-בשחפת'. זה ברחוב פרומקין, שמה, בסמטא.
תחזור אלי בעוד שבוע. אני כבר אומר לך, מראש, עוד לפני הבדיקה,
שאתה צריך להפסיק לעשן!".
"תודה דוקטור. להתראות!". קמתי ויצאתי אל הרחוב.
הלכתי לרחוב פרומקין. מכון-הצילום היה בבית חד-קומתי עם חצר
מוזנחת. בצידה השני של החצר היה מוסד ציבורי נוסף:
'התחנה-לבריאות-הנפש'.
 נכנסתי לחדר-ההמתנה. המקום היה מלא מפה לפה והתור הגיע עד
לפתח. הצטרפתי לקצה התור. ההמתנה בעמידה, בתוך ההמולה
והוויכוחים, הייתה מורטת עצבים. לאחר כשעה, הודיעה פקידת הקבלה
בקול: "אין יותר מספרים להיום. מי שאין לו מספר, שיבוא פעם
אחרת!".
תגובות הזעם של הקהל לא הרשימו את הפקידה. היא חזרה והכריזה:
"אין יותר קבלת קהל היום!".
יצאתי החוצה בהחלטה להתייצב מחר, בשעות הבוקר המוקדמות כדי
להיות הראשון. למחרת השכמתי והתייצבתי במקום בשעה שבע בבוקר,
אם כי המקום אמור להיפתח רק בשמונה. היה כאן שקט לחלוטין
בהשוואה למהומה ששררה כאן אתמול.
"בעוד שעה יתחיל הבלגאן", חשבתי.
הדלקתי סיגריה, ועוד אחת, שוטטתי בחצר המוזנחת, קראתי מאתיים
פעם את השלט עם שמות התורמים למבנה, וכרסמתי את שארית ציפורני.
הזמן לא זז.
"מעניין", חשבתי, "עוד מעט כבר שמונה ואין אף אחד".
הצצתי בשעון שוב ושוב, כדי להיווכח שאמנם בעוד עשר דקות תהיה
השעה שמונה. הייתי במקום לבד. הדממה היום, עמדה בניגוד למהומה
ולקהל הרב שהיה כאן אתמול.
בשעה שמונה עדיין הייתי לבדי. פסעתי בעצבנות הלוך ושוב. יצאתי
אל הרחוב וחזרתי בצעדים מדודים אל דלת המשרד.
לבסוף החלטתי לברר מה העניינים. הלכתי למשרד של התחנה לבריאות
הנפש. בינתיים החל הרחוב להתעורר.
תריסים וחלונות נפתחו, אשה דפקה שטיח בקצב ומאחת הדירות השמיע
הרדיו צלילים צורמים. מישהו בחלון ממול התבונן בי בסקרנות.
הפקידה במשרד אמרה לי: "מה, אתה לא יודע שהם לא עובדים בימים
הזוגיים?"
עמדתי מבולבל.
"סליחה, תודה רבה לך!".
"אין דבר. זה בסדר", אמרה, "היי! חכה רגע. אני מכירה אותך
מאיזה מקום..".
"רגע.. רגע..", התבוננתי בה, "לא למדנו יחד?".
פתאום נזכרתי. הכיתי בכף ידי במצחי ואמרתי: "את כרמלה. לא?"
וכך עמדנו והעלינו זיכרונות על המנהל ועל המורים ופטפטנו
וצחקנו וסיימנו במחמאות: "איך כמעט ולא השתנית?.."
"טוב. אז להתראות ותבוא לבקר, אה?"
היא ליוותה אותי החוצה אל הכביש.
"ותביא איתך תמונות מאז..", קראה לי.
"בסדר", אמרתי.
הטלפון במשרד צלצל והיא אמרה: "אני מוכרחה לרוץ!".
 מישהו בחלון ממול הביט בי בסקרנות. נדמה היה לי שהדמות
מוכרת. הרמתי מבטי, אולם הווילון שם התנודד ושב למקומו. נכנסתי
למכונית ונסעתי לעבודה.
למחרת בבוקר, שוב הקדמתי להגיע למכון. הייתי הראשון בתור והדבר
עבר הפעם בקלות. קיבלתי ביד מעטפה גדולה עם צילומי-הרנטגן
ונסעתי אל הרופא שלי.
"הכל בסדר אצלך", אמר הרופא, "בכל זאת אני ממליץ לך להפסיק עם
העישון".
התלבטתי אם לבקש ממנו אישור על יום מחלה. וויתרתי על הרעיון.
לא היה לי אומץ לבקש. נסעתי למשרד. הגעתי כמובן באיחור. הסברתי
לבוס שהייתי אצל הרופא.
"זה בסדר", ענה הבוס, "אני יודע!".
"מאיפה הוא יודע, לעזאזל?", חשבתי.
"השמועות עוברות כאן מהר", אמרתי בקול.
"רציתי לשאול אותך", אמר הבוס, "איך אתה מרגיש אצלנו
לאחרונה?"
"שאלה משונה", חשבתי.
"בסדר גמור!", אמרתי, "חוץ מ.."
הבוס קטע אותי: "אני לא מתכוון למשכורת", אמר, "אני מתכוון
בכלל?"
"אין לי טענות", אמרתי.
"אתה לא צריך איזו חופשה?", שאל.
"לא תודה!", עניתי, "היו לי מספיק ימי חופש, עכשיו, בחגים".
"טוב! אם תרגיש עומס בעבודה או איזה מתח, אתה יודע שתמיד אתה
יכול לפנות אלי באופן  חפשי", אמר.
"התנהגות משונה יש לו לבוס היום", התפלאתי. נכנסתי למשרדי.
המזכירה, שולה, קידמה את פני בלבביות, שנראתה לי מוגזמת: "מה
שלומך היום? איך אתה מרגיש היום?".
"בסדר!", עניתי לה, מופתע. בדרך כלל היא מחמיצה פנים בבוקר
ונשתרש אצלי המנהג לקדם את פניה בשאלה: האם אכלה בבוקר מלפפון
חמוץ או שתתה מיץ לימון.
 במהלך היום, כל שמונה-עשר העובדים, עברו בדרך זו או אחרת
בחדרי והתעניינו בשלומי. לכולם עניתי בנוסח זהה: "ברוך השם.
אני בריא. רק הרופא רוצה שאפסיק לעשן!", והדלקתי תוך כך
סיגריה, בהפגנתיות.
הפופולריות הזו הפתיעה אותי, אולם, לקראת סוף היום החלה הדאגה
המופרזת לשלומי, להוציא אותי מדעתי, וכאשר שושנה, המנקה, נכנסה
אלי גם היא עם אותה שאלה, כבר הרמתי עליה את קולי, ומיד
התחרטתי. כולם מיהרו אל חדרי לראות מדוע אני כועס: "איך אפשר
לעבוד ככה, כשכולם מבלבלים את המוח עם הבריאות שלי?"
 הבוס הצטרף גם הוא אל הקהל הסקרני: "תירגע! תירגע!", אמר,
"אני בכל זאת חושב שמגיעה לך חופשה".
"בסדר. אני מצטער", התנצלתי, "כנראה שאני מתוח קצת".
"אין דבר!", טפח הבוס על כתפי, "אנחנו מבינים. כולנו נתונים
בלחץ. קח לך חופשה כמה שאתה צריך. אתה יכול ללכת הביתה כבר
עכשיו. תנוח קצת. שולה תגמור את העבודה במקומך. זה בסדר."
"לא צריך. תודה!", אמרתי.
"לא. לא!", אמר הבוס, "אני עומד על כך שתצא עכשיו" וכבר סגר את
התיק שלי, נתן אותו בידי וממש דחף אותי אל היציאה.
 בחוץ, הוא ליווה אותי עד המכונית, לחץ בחביבות את ידי ואמר:
"אל תבוא מחר לעבודה. לך לנוח. אם אני רואה אותך מחר במשרד,
אוי ואבוי לך!", היתרה בי באצבע מאיימת בבדיחות.
ישבתי במכונית. הסתכלתי למעלה, במראה.
"האם אני נראה כל כך רע?", שאלתי את עצמי.
לא ראיתי שום שינוי במראה פני. פני נראו כתמול שלשום.
"מה יש להם, כולם? אני נראה בסדר. לא? מצד שני, אם כל כך הרבה
אנשים דואגים לי, אולי יש בזה משהו. אולי הם מבחינים באיזו
הבעה בפנים, שאני לא שם לב אליה? בעצם יש משהו. אני די נוטה
להסכים איתם. באמת הגיע הזמן לנוח קצת. לנוח ממה? תנאי העבודה
כל כך נוחים, שאין ממה לנוח. שהרי איזה לחץ יש בעבודה? כל
העבודה היא בסך הכל שש שעות ביום. אז מה הלחץ והמתח? המשרד
ממוזג. שטיחים מקיר אל קיר. כל העבודה נעשית בעזרת מחשב. כוס
קפה מוגשת בשעה עשר. שום דבר לא בוער. אז יש איזו סיבה למתח?"
התנעתי ונסעתי הביתה. סמוך לבית עצרתי.
"מה אספר לאמא? מדוע חזרתי כל כך מוקדם? מה אני יכול להגיד לה?
שהבוס שלח אותי הביתה סתם כך? אז אם כך, אם לא הביתה, אז לאן
אפשר ללכת?"  
סובבתי את ההגה ונסעתי סתם כך ברחובות. עברתי ברחוב הראשי,
לאורך בתי הקפה, בתקווה לראות מישהו ממכרי. הרי אי אפשר לשבת
בבית קפה לבד, באמצע היום.
לא ראיתי מכרים. בתי הקפה היו מלאים בבטלנים הרגילים,
עקרות-בית משועממות וגברות עם כלבלבים מפונקים.
"איך 'שורפים' ככה כמה שעות?", שאלתי את עצמי.  
המשכתי לנסוע עד לים. תמיד, כל מי שמצוי במצוקה, מוצא ניחומים
בים. שפת הים היא מקום להרהורים.  החניתי וירדתי אל החוף.
"רק שלא אפגוש כאן מכרים!", התפללתי.
שוטטתי הלוך ושוב. הסרתי את נעלי והלכתי יחף אל המים.
"משעמם כאן", חשבתי.
הרמתי אבנים חלקות והשלכתי אל המים. דייג אחד שאל אותי אם אני
כועס על הים. מצאתי קונכייה יפה, הנחתי אותה בכיסי. ידי נתקלה
במצית. הוצאתי סיגריה. הדייג שאל אם אפשר לקבל אחת.
"לבריאות!", אמרתי.
"זה לא בריאות", אמר וביקש אש.
 חזרתי אל המכונית ונסעתי שוב לאורך הרחוב הראשי. מישהו נפנף
לי לשלום. עצרתי. זה היה יצחקל'ה.
"מה העניינים?", התכופף אל חלון המכונית.
"ברוך השם!", עניתי.
"מה זה? חופש היום?"
"כן, מסתובבים".
"טוב. צריך בהזדמנות לשבת על כוס-קפה", אמר.
"בוא עכשיו..", אמרתי בתקווה.
"לא. לא עכשיו. אני בן אדם עובד. אני לא יכול ככה, כמוך,
להסתובב חפשי. אין דבר. בפעם אחרת. להתראות!".
"צ'או!", אמרתי באכזבה והמשכתי לנסוע.
"מה עושים עכשיו?", שאלתי את עצמי.
פניתי בכביש העולה אל ההר. חלפתי על פני האוניברסיטה והמשכתי
הלאה.
"אולי אני נכנס למוזיאון? בטח יש שם איזו תערוכה!"
עצרתי ליד המוזיאון.
"מה? ככה לבד אני יכול להיכנס באמצע היום למוזיאון?".
המשכתי בנסיעה.
"זו הייתה שטות לצאת באמצע מהעבודה" חשבתי, "הנה, אני בחופש
ואין לי מה לעשות".
רוכב אופניים חצה את דרכי ונאלצתי לעצור בפתאומיות.
"מטומטם!", צעקתי עליו.
"מטומטם מי שעשה אותך!", החזיר לי.
מה אני עצבני? למה אני לא זהיר? המשכתי לנסוע עד לצומת הסמוכה
לכפר עוספייא. עצרתי בשולי חורשת אורנים ויצאתי אל צל העצים.
עיזים שחורות רבצו בין העצים ולעסו את העשב. הרועה, איש זקן
מאוד, ישב ברגליים משוכלות ליד מדורה זעירה והחזיק בידו קנקן,
מעל לאש.
"אהלן!", אמרתי.
"אהלן וסהלן!", ענה.
"תשתה אתי תה?", שאל.
"לא תודה!", עניתי.
שוטטתי בחורשה, ידיי בכיסיי, הלוך ושוב. כלבו של הרועה בא
לרחרח את מכנסי תוך כשכוש בזנבו. הרועה קרא מרחוק: "אולי בכל
זאת תשתה תה, אדון?"
"טוב. בסדר!".
 התיישבתי מולו. הוא הוציא מתוך ילקוט ישן של בית-ספר, ספלון,
יצק לתוכו מים מבקבוק פלסטיק ושטף אותו. אחר כך מזג את התה
מהקנקן אל הספלון מגבוה, הוציא מכיס חולצתו עלים מקומטים והגיש
לי.
"תריח את זה! שמתי לך עלים של מראמיה. זה עשב טוב".
התה הדיף ריח צמחים עז.
"תודה!", אמרתי ולגמתי.
לאחר שתיקה שאל: "אתה מחפש כאן משהו?"
"לא!", עניתי.
"איבדת כאן משהו?", אנפף מתחת לשפמו העבות.
"לא!", עניתי קצרות.
מקצת מן התה בספלון שלו נשפך על ברכיו, הוא שפשף את המקום.
"למה אתה עצבני?", שאל.
"אני לא עצבני!", מחיתי.
"אתה מתופף עם האצבעות על הרגליים", אמר.
"אז אני עצבני. טוב!"
"סליחה! לא רציתי להרגיז אותך. בטח יש לך דאגות".
"אין לי דאגות. אבל כולם חושבים שיש לי", אמרתי.
"יש לך או אין לך?".
"אין לי. כולם דואגים לי יותר מדי", אמרתי.
"תשמע משפט חכם שאומרים אצלנו, הדרוזים: 'העבר איין. ההווה,
כהרף עיין. והעתיד עדיין, והדאגות מניין?' למה לך לדאוג?
כולהו-מן-אללה!".
קמתי.
"תודה רבה לך על התה. אני מקנא בך על השקט כאן סביב. כיף
בעבודה שלך".
"לבריאות שיהיה לך. הכל יעבור!".
 נכנסתי למכונית, התנעתי ונפנפתי לו בידי. הכלב התעורר והתנפל
על  הצמיגים. פעם מישהו אמר לי שהחיכוך של הצמיגים יוצר ריח
שמשגע את הכלבים. גם אני הייתי משתגע לוא הייתי מוקף כל הזמן
בריחות שמוציאים אותי מדעתי.
נסעתי ללא מטרה במורד ההר, מחפש עילה לעצור ולעשות משהו. אולם
לא הייתה כל סיבה לעצור.
"מה הם כל כך דאגו לי שם בעבודה? הרי אינני נראה רע? אולי פשוט
נודע להם שהלכתי לרופא? אולי בגלל זה הם מודאגים?"
הרגשתי חמימות. "יפה מצידם שהם כולם דואגים לי. יפה מצד הבוס,
שבדרך כלל הוא קשוח, שהוא דואג לי", חשבתי.
 ההרגשה הטובה מילאה את לבי בעליצות. פתחתי את הרדיו והצטרפתי
אל הנעימה העליזה שבקעה ממנו. ברמזור הושטתי מטבע לנער שמוכר
שם עיתונים, המשכתי לנסוע באור-הירוק והשארתי את העיתון בידו.
"רגע!", חלף בי הרהור, "מה החיבה הפתאומית הזו? הרי מארק, שהוא
גבוה ממני בדרגה, נעדר מהעבודה
בשבוע שעבר בגלל מחלת אישתו, והבוס כעס עליו, למרות שידע שהיא
צריכה לעבור ניתוח. הוא הרי הביא על
כך אישור מהבית חולים ובכל זאת הבוס לא אישר לו חופש. אז מה
קורה כאן?"
 התעורר בי חשד כלשהו, שהבוס בעצם המריץ אותי לצאת לחופש. מה
החביבות הזו?
"אז איך מבזבזים את הזמן עד שעת גמר העבודה?", התלבטתי. "הרי
ככה סתם אני לא יכול לשוב הבייתה, באמצע היום".
מצאתי חנייה במרכז העיר ויצאתי לשוטט לאורך חלונות הראווה.
הלכתי במורד הרחוב לאט לאט, מרפרף בעיני על החנויות ולא רואה
דבר. חזרתי במדרכה המקבילה, לכיוון המכונית. מישהו טפח לי על
השכם. הסתובבתי.
"אהלן! מה העניינים איתך? מה זה , לא ראיתי אותך במילואים
האחרון?"
זה היה איציק, קצין-הקשר של הגדוד. קיוויתי מאוד שיצטרף אלי
לכוס קפה.

"בוא נשב על כוס קפה באיזה מקום", הצעתי.
"השתגעת? באמצע היום? ומה אנשים יחשבו עלי כשיראו אותי יושב
ככה מתבטל?"
"טוב. פעם אחרת" אמרתי, "להתראות!" הוספתי מאוכזב.
נסעתי צפונה, עברתי באזור המסחרי והגעתי לקרבת המוסך שלי.
"אולי אני מנצל את ההזדמנות לעשות טיפול 5000 באוטו?"
נכנסתי למוסך.
"לפי הספר", אמר לי מנהל המוסך, "עשית רק לפני חודש טיפול כזה.
מה? כבר שכחת?"
יצאתי בבושת פנים. הייתי מוכן לשלם להם שיעשו לאוטו טיפול
אפילו אם לא צריך, ואז יכולתי לבלות בהמתנה במוסך, כמה שעות.
"מה עושים? לאן נוסעים?" התלבטתי.
ישבתי במכונית וכרסמתי את ציפורני.
התנעתי והמשכתי לנסוע.
"אולי אני נכנס להצגה יומית?" שאלתי את עצמי.
 עצרתי ליד הקולנוע. כשראיתי מי הממתינים בתור, וויתרתי.
קניתי עיתון  וישבתי במכונית לקרוא. קראתי את הכותרות פעמיים
ושלוש ולא קלטתי דבר. קיפלתי את העיתון והמשכתי בנסיעה. עברתי
ליד הגן הציבורי. החניתי ויצאתי. חיפשתי ספסל פנוי. מרבית
הספסלים היו תפוסים על ידי נשים עם תינוקות וכן מבוגרים,
פנסיונרים. מצאתי ספסל פנוי והתיישבתי כשהעיתון בידי. זקן אחד,
נשען על מקל הליכה, התקרב אלי והתיישב על הספסל.
"אפשר לקבל את הכותרת?" שאל בקול סדוק.
נתתי לו את כל העיתון.
האיש עלעל בדפים ואמר: "שכחתי את המשקפיים!"
"אין דבר" אמרתי, "בין כה וכה אין מה לקרוא".
ישבנו בשתיקה.
"בחור! למה אתה אוכל ציפורניים? יש דאגות לבחור צעיר?"
"לא! אין דאגות!" עניתי.
נזכרתי בדברים שאמר לי הרועה הדרוזי הזקן: "...והדאגות
מניין?"
"באמת" חשבתי, "איזה דאגות יש לי? עבודה טובה, יש. בריאות,
ברוך השם, יש. אז למה הדאגות?".
החלטתי לנסוע הביתה.
הגעתי הביתה ומצאתי את אמא בחוץ, ממתינה לי מודאגת.
"מה איתך? איפה אתה? כולם מצלצלים מהעבודה ומחפשים אותך. כולם
שואלים איך אתה מרגיש, כאילו שמי יודע מה קרה לך. גם הבוס
צלצל. איפה היית כל היום? ילד שלי!".
לא עניתי ונכנסתי הביתה.
רציתי להתיישב וכבר הטלפון צלצל: "שלום! מה שלומך? איך אתה
מרגיש ?", זו הייתה שולה מהמשרד.
"הכל בסדר. תודה! אני מרגיש טוב! רצית לברר משהו בקשר
לעבודה?"
"לא", אמרה במבוכה, "סתם רציתי לדעת איך אתה מרגיש. אז תהיה
בריא ולהתראות".
"תודה ולהתראות", סיימתי.
"מה יש להם שהם כולם דואגים לי?", אמרתי בכעס.
"רוצה כוס תה?"
"לא רוצה שום דבר. אני רוצה שקט!", עניתי חסר סבלנות. סגרתי את
התריסים ושכבתי בחשיכה בעיניים פקוחות.
למחרת בבוקר, אמא העירה אותי בקושי: "קום כבר! אתה רוצה לאחר
לעבודה!?"
קפצתי מהמיטה, התרחצתי בקיצור, התלבשתי בחיפזון ומיהרתי
לעבודה. איחרתי. כשנכנסתי, נשתררה דממה.
כולם התבוננו בי. גבריאל קם לקראתי התקרב אלי ולחש באוזני:
"שמע! שכחת לסגור את ה'חנות' במכנסיים שלך".
"תודה!" אמרתי והסמקתי. סובבתי את הגב, נכנסתי למשרד ואמרתי
לשולה: "אם עוד פעם מישהו ישאל איך אני מרגיש, אני אתחיל
לצעוק!".
שולה החווירה, קמה מכיסאה ויצאה. לאחר דקות ספורות חזרה עם
הבוס: "למה באת לעבודה?", שאל בקפידה, "הרי נתתי לך חופש?"
"אני לא צריך את החופש שלך!", עניתי בחוצפה. "אני צריך שיתנו
לי שקט!".
"זה הולך ומחמיר!", מלמל הבוס אל שולה ושניהם יצאו וסגרו את
הדלת בשקט.
סיימתי את העיון בניירותי ולא היה לי מה לעשות. שולה לא חזרה.

יצאתי מהמשרד וצעקתי: "שולה!".
שולה באה בריצה ושאלה נפחדת: "כן?".
"למה לא מביאים לי ניירות, אה?", שאלתי בקול רם.
"חשבנו שאתה לא מרגיש טוב, אז הניירות עכשיו בעבודה אצל מיקי",
ענתה וקולה רעד.
"מה יש? מה את רועדת? אני לא נושך!".
שולה הייתה על סף בכי. היא עמדה חיוורת.
שבתי למשרד וטרקתי את הדלת.
כל היום לא הייתה לי עבודה. איש לא הביא לי ניירות. בשעה עשר
שאגתי: "אפשר לקבל במשרד הזה כוס תה?"
התה הוגש מיד, הפעם בספל חרסינה, כמו לבוס.
"מה קורה כאן לעזאזל? מנדים אותי? אולי מתכוונים לפטר אותי?
אולי עושים כאן צמצומים?"
נחרדתי.
"מצד שני", חשבתי, "הרי זה לא יתכן. רק לפני שבוע סוכם שבגלל
היקף העבודה, יש צורך לגייס שלושה עובדים חדשים".
שולה הביאה לי פתק מהבוס, כתוב בכתב ידו, מאותם פתקים חשובים
שבראשם מודפס: 'משולחנו של המנהל': "אני משחרר אותך בזה לחופשה
לא מוגבלת. אתה רשאי לחזור לעבודה רק עם אישור רפואי שאתה
בריא. תהיה בריא".
למטה, בתחתית הפתק, הייתה החתימה המקושקשת של הבוס.
"שולה!", צעקתי לעבר הדלת.
שולה התייצבה מיד.
"תעבירי פתק ממני אל הבוס". וכתבתי כך: "משולחנו של עובד מן
השורה. אני בריא!! לא צריך חופש!! אל תשגעו לי את השכל!!"
ולמטה הוספתי חתימה מקושקשת.
"תקחי את זה אליו מיד!", ציוויתי עליה.
"כן", היא אמרה, נטלה את הפתק ויצאה.
הבוס התקשר אלי בטלפון הפנימי: "אתה עוזב מיד! אל תתווכח אתי!
אני לא צריך אצלי משוגעים!", אמר וטרק את השפופרת.
שולה באה נפחדת: "הבוס אמר שאתה תלך מיד. אם לא, אז תישא
בתוצאות!", אמרה ומיהרה לצאת.
"מה קורה פה?", קיבתי הצטמקה מחרדה. קמתי, ארזתי את חפצי
ונסעתי הביתה.
בבית, בחשיכה, שכבתי בוהה בתקרה וניסיתי לעכל את דבריו של
הבוס.
"מה הוא רצה להגיד כשהוא אמר שהוא לא צריך משוגעים אצלו? מה
אני בשבילו? משוגע?"
המלה 'משוגע' נחתה בתוכי כמו סכין.
"למה? מה עשיתי?"
אמא דפקה בדלת והציצה פנימה: "איך אתה מרגיש? אתה רוצה משהו?"
"תודה!", עניתי בעייפות, "שום דבר".
"להזמין אולי רופא?", שאלה בחשש.
"איזה רופא? מה רופא? אני בריא! למה אני צריך רופא?"
"טוב. בסדר!", לחשה וסגרה את הדלת בזהירות.
"מה? גם אמא?", הרגשתי נפילה בלב.
"אולי יש משהו בזה?", התחילה מחשבה לחלחל בי.
התחלתי לשחזר את קורות הימים האחרונים. את העצבנות שלי. את
כרסום הציפורניים. את התשובות המעליבות לשולה, את החוצפה אל
הבוס.
"אם כל כך הרבה אנשים חושבים שאני משוגע, אז אולי צריך לבדוק
מה קורה.
חוץ מזה, אני לא יכול לחזור לעבודה בלי איזשהו אישור רפואי
לבוס.."
קמתי בהחלטה ללכת אל רופא המשפחה.
אצל הרופא, המתנתי בקוצר רוח בתור.
"נו. מה העניינים?", צהל הרופא לעומתי.
הוצאתי סיגריה ביד רועדת.
"אני רואה שלא קיבלת את העצה שלי בקשר לעישון, אה?"
"לא באתי בקשר לזה, דוקטור. אני צריך אישור שאני בריא. לעבודה
אני צריך את זה".
"טוב! אין בעיה", אמר ושלף את הכרטיס שלי והעתיק משם כל מיני
נתונים.
"בכל זאת", אמר, "בוא נבדוק לך לחץ דם".
הוא כרך סביב זרועי את הרצועה.
"שמע! לחץ הדם שלך קצת גבוה וגם הדופק, אני רואה, קצת מהיר. מה
העניין?"
"שום דבר!", עניתי.
"אתה עצבני?", שאל.
"לא! אני לא עצבני", אמרתי בקול, "רק בעבודה אומרים שאני
משוגע!".
הרופא צחק.
"מה אתה צוחק?", שאלתי בכעס, "הם לא רוצים שאחזור לעבודה. סתם
ככה, בלי אישור שהכל בסדר".
"אני יכול לתת לך אישור שאתה בריא, מבחינה פיזית. אני לא יכול
לאשר שאתה שפוי!", אמר והמשיך לצחוק.
"אז מה אני צריך לעשות?", שאלתי בייאוש.
"הם באמת רוצים אישור כזה?", צחק וניגב את עיניו.
"אני לא יודע מה הם רוצים!", אמרתי קצרות.
"אישור כזה יכולה לתת לך רק התחנה לבריאות הנפש. אתה רוצה
הפנייה לשם?".
"לא! מה פתאום? מה אני משוגע?".
"אתה רוצה או לא רוצה הפנייה?", איבד הרופא את סבלנותו.
"אתה יודע מה? טוב! תן!"
הרופא הכין את הנייר במהירות ושם אותו במעטפה.
"אתה יודע איפה זה התחנה לבריאות הנפש?"
"כן. תודה. אני יודע!", אמרתי.
"מאיפה אתה יודע?", שאל הרופא בחשד.
"אני מכיר שם את הפקידה", עניתי ויצאתי.
"אין לי בעיה לקבל את האישור", חשבתי, "הרי הפקידה שם מכירה
אותי והיא תוציא לי את אישור כזה, צ'יק-צ'ק".
הפקידה בתחנה קיבלה אותי בלבביות.
"יפה שבאת לבקר כל כך מהר. תשתה כוס תה?".
"לא תודה. יש לי בעיה קטנה".
הסברתי לה במה העניין.
"הו. את זה אני לא יכולה לתת לך!".
"למה?!", התרגזתי, "אני נראה לך משוגע?".
"לא. זה לא זה. תראה, אם יש חשש שאתה קצת מעורער, אז הפסיכיאטר
צריך לעשות לך טסט ולחתום על הנייר. ובנתיים לוקחים לך את
הרשיון-נהיגה שלך ואם יש לך נשק פרטי, לוקחים גם אותו ויש גם
עבודות שאסור לך לעבוד. אתה מבין?".
הייתי בהלם.
"אין דבר. אני יכולה לסדר לך כניסה לפסיכיאטר כבר מיד כי יש
אחד שביטל את הביקור שלו היום כאן, זה בסדר?"
"תודה!", אמרתי לה, "זה ייקח אצלו בטח כמה רק דקות והוא ייתן
לי את האישור. אז שוב תודה".
"תיכנס שם, בדלת האחרונה משמאל ואני כבר אכין לך תיק ואני אדבר
איתו בטלפון הפנימי".
נכנסתי בדלת האחרונה. הפסיכיאטר, מבוגר, שמן, משקפי זהב ושפמפם
קצוץ בקפידה, שאל: "ככה מתפרצים לכאן? בלי לדפוק בדלת? מה זה,
ג'ונגל?"        
"סליחה!", אמרתי והתיישבתי. התבוננתי סביב.
"אין לך כאן ספה?", שאלתי, "איך עושים אצלך ווידוי? אתה מקליט
את השיחות?", שאלתי כשהבחנתי במכשיר הקלטה על השולחן. "תראה.."
המשכתי, "אני אין לי בעיות, רק שבזמן האחרון אני קצת עצבני.
בעבודה מעצבנים אותי והבוס יורד עלי ולפעמים יצא לי קצת להתרגז
וזהו. אני לא משוגע! אני רק רוצה אישור שאני שפוי!".
"סיימת?", שאל.
"כן", עניתי.
"תגיד בעצמך", אמר, "סתם ככה אנשים באים, ללא סיבה, לבקש אישור
על היותם שפויים?"
 נשמעה דפיקה בדלת. הפקידה הושיטה לו תיק. הוא התיישב ושאל
אותי פרטים שגרתיים. אחר כך התחיל לשאול על התנהגותי בימים
האחרונים ומה אני אוהב, ומכאן המשיך בכל מיני שאלות וחידונים
והכל נרשם בתיק. כאשר סיים, שאלתי אותו: "נו? אני יכול לקבל את
האישור?"
"תקשיב!", אמר בסבלנות, "אנחנו צריכים לשבת על כל הפרטים ולנתח
אותם. אני מבקש שתפקיד את רשיון הנהיגה אצל הפקידה. יש לך
רשיון לנשק?"
"מה איתך? איך אתה רוצה שאנהג את האוטו הביתה. מה יש לך?"
"אל תרים את הקול!", ציווה, "תעשה בשקט מה שאומרים לך!".
"אני לא יוצא מכאן בלי האישור!", צעקתי והכיתי בשולחן.
"אם לא תשב בשקט יוציאו אותך בכוח!", הזהיר אותי ולחץ על
הכפתור הקבוע בשולחנו. שני גברתנים בחלוק לבן הופיעו בחדר. אחד
מהם החזיק מזרק ועל פניו שאלה. הרופא הניד בראשו והשניים תפסו
בכתפי וכבר המזרק ננעץ בזרועי. הרגשתי חולשה. לולא השניים
החזיקו בזרועותיי, הייתי צונח אל הרצפה.
 התעוררתי על גבי מיטה זרה בתוך חדר לבן עם דלת ברזל. זינקתי
מהמיטה והתחלתי להכות בדלת בפראות. ואז שמתי לב שאני לבוש
בפיז'מה.
"תוציאו אותי מכאן! אני לא משוגע!", צעקתי והלמתי בדלת. ברשת
המכסה את האשנב בדלת, הציץ פרצוף מגושם.
"תהיה בשקט!", קרא.
"לא! אני רוצה החוצה! אני לא משוגע!"
הוא נכנס. גבוה ורחב. נטל אותי כמו תינוק והשליך אותי על
המיטה. שכבתי על בטני ופרצתי בבכי חסר אונים.
 השבועות הבאים עברו עלי בדמדומים בין זריקות, תרופות וכל
מיני אנשים בחלוקים לבנים. רוב הזמן הייתי מטושטש ובפרקי הזמן
בהם הייתי ער, החולשה היתה כה רבה עד שבקושי הצלחתי להבין
שמזינים אותי באינפוזיות. לא היתה לי תחושת זמן. לא דיברתי עם
איש ולא הגבתי כאשר פנו אלי. גם כאשר שמעתי את המשפט: 'הוא כבר
יוצא מזה' לא הבנתי למה הכוונה.
 אמבולנס הביא אותי הביתה ורופא נתן לאימא הסברים מפורטים.
"ואם הוא ישתולל, תצלצלי למספר הזה ונבוא לקחת אותו מיד. את
שומעת?"
ואימא מלמלה משהו בבכי.
ההסתגלות לבית ולמציאות התמשכה מספר ימים. הייתי יושב על
המרפסת, מכורבל בפיז'מה, מכוסה בשמיכה דקה, בוהה אל הרחוב.
בצהרי יום חם אחד, אמרה לי אמא: "החברים מהעבודה יבואו כולם
לבקר אותך אחרי הצהריים. גם הבוס יבוא. קניתי עוגה עם קרם,
בקונדיטוריה של שלומי".
אמא נתנה לי בגדים וסרקה אותי.
החברים הגיעו ונכנסו בקולניות מוגזמת. כולם לחצו לי את היד
ואני הרגשתי סחרחורת. אחר כך ישבו כולם סביב על הספה והכיסאות
שאימא סידרה והייתה שתיקה. שולה הגישה לאימא פרחים: "זה מכל
העובדים!", אמר הבוס.
ואז כולם התחילו לפטפט ואמרו שאני נראה נפלא.
"יופי שהבראת!", אמר מיקי, "מזל שטיפלו בך בזמן, לפני שהעניין
התחיל להתדרדר. אני מיד ידעתי שמשהו לא בסדר".
"אתה יודע?", אמר הבוס, "אם לא מיקי, אז מי יודע לאיזה מצב
היית מגיע".
"מה קשור מיקי לעניין?", שאלתי בתמיהה.
"אתה צריך להגיד לי תודה", אמר מיקי, "אם לא הייתי רואה אותך
אז מהחלון שלי, במקרה, בתחנה לבריאות הנפש, מי יודע לאן היית
מגיע?"