שרי הייתה חברה של אחותי הגדולה, אתם מבינים. אחותי גדולה ממני
בארבע ומשהו שנים ושרי הייתה צעירה ממנה בשנתיים בערך. שרי באה
מקנדה: כשהייתה בת שלוש עשרה או ארבע עשרה ההורים שלה עשו
עלייה והשתקעו ביקנעם, מכל המקומות. אני לא אשכח שפעם היא
הראתה לנו תמונה מאיזה ירחון קנדי שבה הראו אותה, בתור ילדה,
מתעמלת על קורה. ילדה קטנה בבגד גוף של מתעמלת עושה סלטה על
קורה: אני לא אשכח את זה. שרי ואחותי היו חברות טובות: היא
הייתה משהו שלא ראינו ביקנעם קודם. המבטא הקנדי, החיבה למוסיקה
אחרת ממה שהכרנו, הפריקיות הטובה, האמיתית, שכל כך ניכרה בכל
מה שעשתה ואמרה. אבל החברות של שרי עם אחותי הגיעה לקיצה עם
סוף התיכון של השנייה, גם בגלל שאחותי התחילה בתהליכי חזרה
בתשובה וגם בגלל שאמא שלי לא ממש אהבה את האיום החדש והלא מוכר
על תמימותם האינסופית של ילדיה, של אחותי הגדולה, ליתר דיוק.
שרי, אני יכול להגיד במבט לאחור, ייצגה בעיניי אימי, בשר ודם,
את כל מה שכאפשרות תאורטית רע ומופקר ביהדות התפוצות כולה. שרי
ואחותי הלכו בדרכים נפרדות ואני, חוץ מזה שראתה אותי פעם
בתחתונים, בן ארבע עשרה ומשהו אולי, וחוץ מזה שפעם באה אלינו
בלי חזייה וראיתי את הנס שהיה לה מתחת למחשוף כשהתכופפה לסדר
את השיער או משהו, וחוץ מזה שניצחה אותי פעם בהורדות ידיים,
לעיניו המשתאות והכמעט בוכיות של אבי מוכה היגון, חוץ מכל אלה
שרי לא עשתה עלי רושם מיוחד: היא הייתה הילדה הזרה שלא התפעלה
עד התאהבות והתמסרות טוטלית ומיידית מחכמת בן החמש עשרה שלי,
אז לא הרגשתי שהשאירה בי חותם, או שאני בה. היה יפה כל עוד
היה, ועכשיו שאיננו, מי בכלל זוכר את שרי, הילדה הפנקיסטית
המשוגעת שאף 'חד לא ממש בין מה היא רוצה?
הכל השתנה כשיום אחד פגשתי את שרי במכולת, נדמה לי. זה היה
אחרי אולי שנה וחצי שלא ראיתי אותה בכלל, נצח במושגים של
מתבגר. כבר הייתי מספיק בוגר, אתם מבינים, כדי לחשוב שאני
יכול, צריך, חייב, "להשכיב" מישהי בגלל שהיא חייכה אלי, בגלל
שהייתה נחמדה אלי, בגלל שבכלל יש לי יכולת משיכה שאי אפשר
לעמוד בפניה: הייתי בן שש עשרה בערך ובתול לחלוטין (ככה זה הלך
להישאר עוד כמה שנים טובות). אז פגשתי אותה במכולת, כשהלכתי
לקנות את השניים לחם אחד קוטג' אחד גבינה לבנה הרגיל.
שרי חייכה אלי. שרי תמיד חייכה אלי. למעשה אני חושב שחוץ מבזמן
שהייתה שקועה בשיחה רצינית שרי חייכה תמיד (ואפילו אז היה רמז
לחיוך בעיניי החתולה שלה: רמז לחיוך שכאילו אמר "אני יודעת מה
באמת חשוב בחיים האלה ושום דבר שתגידו לא יצליח לבלבל אותי").
אז חייכתי בחזרה ושאלתי בנימוס מה שלומה ומה נשמע ומה קורה
איתה והכל. היא אמרה שהכל בסדר ושאלה אותי מה אני הולך לעשות
באותו אחר צהריים. אמרתי לה ששום דבר מיוחד אז היא שאלה אם היא
יכולה לבוא אלי. אמרתי שכן, בטח, יש לי גם מוסיקה מגניבה
שהקלטתי על קסטות ואפשר לשמוע. אז היא באה אלי והשמעתי לה את
הקסטות שהקלטתי מהרדיו וגם מכמה תקליטים שהשאלתי: השמעתי לה את
הסקורפיונס שכל כך אהבתי אז, ועוד כמה דברים ואמרתי לה שאני
אוהב את פינק פלויד, בידענות שחצנית אופיינית והיא אמרה
ש"החומה" זה לא פינק פלויד ואני התעצבנתי כי היה לי גם את
"wish you were here" על קלטת.
שמענו מוסיקה איזה שעה-שעתיים ואז היא הלכה ואמרה שאפשר לעשות
את זה מדי פעם ואני הסכמתי: התחלתי לראות בשרי, אחרי הפגישה
ההיא, את הילדה הפריקית טובת הלב, החכמה והאינדוודואליסטית שלא
להכעיס ושלא להתריס אלא ככה, כי זה כל כך טבעי, שראיתי בה לאחר
מכן, שאני כל כך רואה בה היום.
היו לנו כמה פגישות כאלה, אצלה ואצלי. תמיד דיברנו, תמיד שמענו
מוסיקה. פעם אחת, אני זוכר, היא קנתה (אז, כמו היום, כסף לא
היה לי) חומוס וסלט כרוב במיונז וכל מיני ואכלנו אצלה בחדר
לאור נרות והעיניים של אחד החתולים שלה (היו לה שלושה) נצצו
פתאום בחושך, כאילו נדלק פנס בפנים ואני נותרתי נפעם. שרי אמרה
שבטח שהוא עושה את זה בכוונה ושבטח שהוא מבין כל מה שאומרים
ושבטח ,יש לו נשמה, היא מגדלת אותו כבר שנים והיא מכירה את
החתולים שלה ויש להם מצבי רוח והם מגיבים לאיך שאנשים מתנהגים
ומדברים. אני, אז, נטיתי לבטל את דבריה כלאחר יד: היום אני
חושב שאולי היא צדקה. אז לא יכולתי להיות פתוח למחשבה שמישהו
רגיש ומבין במשהו יותר ממני, הדמיון שלו כר מרעה פורה יותר
משלי: הייתי בן שש עשרה וקצת וסגור כמעט לחלוטין בפני העולם,
וככה זה הלך להישאר עוד כמה שנים טובות.  
הלכנו ביחד ל"אישה יפה" והלכנו ביחד לאיזה פאב אפלולי ונהדר
שניגנו בו מוסיקת בלוז שהיא כמובן הכירה ושרה בהתמסרות, כמעט
בלי לשים לב אלי (כעסתי עליה בגלל זה) והלכנו לעשות מדורות
ביער והלכנו לנסות ולגרום לאנשים שהיא תעשה להם צמות קטנות
מיוחדות כאלה בשיער: לא הצלחנו לשכנע אף אחד אבל היא לא
התלוננה ולא איבדה את מצב האוח שלה לרגע. בילינו המון שעות
ביחד, שרי ואני. השעות האלה היו האיזמל הראשון ,או אולי מפל
הדבש, שחודו ננעץ בחומת הסגירות והבדידות החולמנית שלי, בתור
מתבגר ובכלל :אחריו ,ועליו, יבואו מכות פטיש רבות שירחיבו
ויעמיקו את הבקע שיצר חוד האיזמל הדובשני הראשון ההוא, הקיץ
שלי עם שרי. השעות האלה איתה הן הזיכרון הכי יקר והכי יפה של
החיים שלי. זיכרונן לא ירפה ממני, מעולם האסוסיאציות הפנימי
שלי, מתת המודע שלי, ממה ואיך שאני רואה בנשים וממה שאני יודע
שהן יכולות להיות וממה שהייתי רוצה שיהיו בשבילי: לעולם לא
אפרד מהשעות ההן.
אבל היה ערב אחד מיוחד באמת: היה ערב אחד שזורח כיהלום גם
בינות לערבים ולימים ולאחר-הצהרים הרבים שבילינו ביחד. היה ערב
אחד ששינה וניתב את מהלך חיי לערוץ אחר, מואר יותר. היה את
הערב היפה ביותר של חיי.
שיא יחסי עם שרי, וקשה לי היום למקם את מה קדם למה ומה עשינו
מתי אבל הערב ההוא הוא השיא, בזה אני בטוח.
נפגשנו בשמונה בערב בערך, ושרי הציעה שנלך לעשות מדורה ביחד,
ביער (יקנעם מוקפת חורשות שאת שביליהן חרשתי בשנים של ריצה:
בייחוד בשנה או שנתיים שלפני הצבא. הקיץ שלי עם שרי היה בין
י"א לי"ב, הקיץ שבו רצתי כפי שלא רצתי לפני כן או שוב מאז:
הקיץ שבו תחושתי לגבי עצמי, שיותר מכל התגבשה בשעות ארוכות של
ריצה בבדידות מוחלטת בגבעות המוריקות ההן, הגדירה יותר מכל את
מה שהייתי אז, בתור מתבגר, אבל גם את גן העדן האבוד של תחושות
העונג שבציפייה הלא מתוחה והודאית שהקיץ, השמיים הפתוחים,
אוויר המרחבים הנשאף ברעב סקרן וננשף בחדות מנצחים מביאים לך
דברים טובים, שאתה עוד תהיה משהו)
הלכנו לעשות מדורה ביחד. אספנו עץ והדלקנו אש וישבנו מולה, כמו
מכושפים, כמו שתמיד קורה, לא משנה כמה רחוקים בני האדם מעידן
ההתפעמות מכוחה של האש, כמו מכושפים מצבעה וגווניה ומהצללים
שהטילה על העצים והנוף מסביב ושרי שרה את כל "Amerucan Pie''
מהתחלה ועד הסוף, מהזיכרון, פעמיים. אני ישבתי והקשבתי בשקט
והסתכלתי עליה, עדיין לא מבין אותה לחלוטין. אולי רק היום אני
יכול. אולי לעולם לא אוכל.
ואז שרי הוציאה סיגריות ושקית קטנה עם חומר עשבי-משהו והתחילה
להתעסק עם זה. אני ישבתי והסתכלתי עליה. כשגמרה להכין היא
הדליקה את הסיגריה שהכינה והתחילה לעשן. כששאלה אותי אם אני
רוצה גם לנסות עניתי שנראה לי שכן. ניסיתי. השתעלתי כמו מטורף:
ירדו לי דמעות מהעיניים. זו הפעם הראשונה שהכנסתי עשן סיגריה
לריאות. זה היה מצחיק. היא לא לעגה לי, רק חייכה את אותו החיוך
התמידי שלה, רק שהוא היה רחב קצת יותר ממה  שהיה בדרך כלל. היא
אמרה אז שבנג אולי יהיה יותר קל לי, והכינה אחד. זה אמנם צרב
קצת פחות אבל עדיין השתעלתי יותר מדי מכדי לאפשר לעצמי באמת
ליהנות מכל העניין.
ואז זה בא, אתם מבינים: כמו שכל רגעי החסד באים לעולם: בלי
להודיע על עצמם, בלי רעש גדול. שרי אמרה שהיא מכירה שיטה שאולי
תעזור ואני אמרתי שלא איכפת לי לנסות. כמו שהמדורה השתקפה
בעיניה הייתי מוכן גם לקפוץ איתה אל לא-כלום אם הייתה מציעה לי
דבר כזה. שרי אמרה לי לעצום עיניים ולפתוח קצת, טיפונת, את
הפה. ניסיתי (בגמלוניות) לעשות בדיוק מה שהיא אמרה ואז הרגשתי
איך השפתיים שלה מתקרבות לשלי ונצמדות אליהן, איך עשן הסיגריות
שהכינה ילדת הפלא הפנקיסטית עובר מגרונה לתוך חלל הפה שלי ומשם
למטה, אל ריאותיי. המגע הזה ארך אולי כמה שניות אבל את טעם
השפתיים ההן כבר לא אשכח לעולם. הנשיקה ההיא הייתה הזיון הכי
טוב שהיה לי בחיים. אני חושב שכבר אין נשיקות כאלה בעולם. אולי
רק בעיירות קטנות ושכוחות אל שבאות אליהן נערות קנדיות יפות
וחכמות להפליא ומנשקות ילד-גבר בן שש עשרה לראשונה בחייו, לאור
מדורה, בלילה, עם עשן מריחואנה בפה, מתוק ומהביל ונצחי יותר
מאלוהים.
היו עוד רגעים עם שרי אבל הקשר, כך נדמה לי, איבד קצת מהתנופה
שלו ואני די בטוח שבאשמתי: אני יודע שלא הייתי מספיק חכם להבין
כמה חד פעמית היא שרי. כמה בלתי חוזרת היא. כמה אחרת, כמה שונה
מכולן. כמה משמעותיים הרגעים איתה יהיו בשבילי עם חלוף השנים,
עם בוא הפחד.
כששרי אמרה לי שהיא טסה הייתי בטוח שזה לאיזה זמן קצר, לטייל.
שבטח היא תחזור די מהר וגם הייתי צריך להתגייס עוד חודש
חודשיים וגם זה תפס אצלי מקום בראש, והרבה.
הייתי איתה ביום שהיא טסה. ישבתי וחיכיתי איתה למונית, אני
זוכר, המונית שהייתה צריכה לקחת אותה לשדה התעופה. לא כל כך
ידענו מה להגיד אחד לשניה, אני זוכר, וכשהמונית הגיעה לבסוף
שרי רק נישקה אותי על הראש ואמרה לי להתראות. לא הספקתי אפילו
לנשק אותה בחזרה. לא הספקתי אפילו לקום ולחבק אותה. לא עלה
בדעתי אז להגיד לה כמה היא נפלאה, כמה אהבתי אותה, כמה אתגעגע
אליה.
שרי נסעה לבן גוריון ומשם ללונדון ומשם איש לא יודע לאן בקיץ
91. אני לא ראיתי אותה מאז ואני לא יכול לשכוח, אני לא יכול
להפסיק להיזכר, בייחוד כשהשמש שוקעת בקיץ כמו אז כשהייתי הולך
לרוץ בחורשה, אני לא יכול להפסיק לקוות שיום אחד פשוט אלך
ברחוב ואתקל בה ואז נצחק קצת ונבכה קצת ונלך, שוב, רק שרי
ואני, לעשות מדורה ביער, ולעשן, ולחלום ביחד ושרי תשיר שיר רוק
ישנים לי וליער ולאש, ואני אנשק אותה.