כולם שואלים אותי למה אני לא כותבת שירים שמחים.
אני לא כותבת שירים שמחים,
כי שמחה היא לא רגש עילאי
כמו כאב יומיומי, כמו אובדן, כמו בדידות.
אני לא יודעת עד כמה נכונות הגישות של העולם לגבי זה,
אבל אני הגעתי למסקנה חד משמעית-
האושר הוא רגעים.
המשקעים הם טוטאליים.
הזרימה שלנו מבוססת על חלקיקים-
אנחנו,
שנעים בין נקודת זמן אחת לשניה,
בלי אבחנה, מחלקיק אושר אחד למשנהו.
וזהו.
זה לא הכל, זה לא ממשיך, זה בא והולך.
והולך.
בני אדם מאושרים, אם יש כאלו, יגידו שזה הכל עניין של גישה,
אבל תהיה הגישה אשר תהיה- ולא משנה איך הופכים את זה-
אושר לא יכול לשאוב אותך לתוכו ולהשתלט עליך ולמלוך בממלכתך.
הוא יהיה מקסימום נושא כלים, ליצן חצר, משהו משני.
ואפילו אם יהיה נדמה שאתה בפסגה ומאושר ממך לא יקום ולא יהיה,
(ואני לא מדברת על אורגזמה),
ניפגש אחרי תקופה ואז נראה אם זה עדיין תופס.
אנחנו נודדים, נמשכים, בין האנגדוטות הזעירות שנותנות לנו טעם
לחיים.
אז זו הסיבה, רבותיי,
שאני לא מרגישה את הדחף
לכתוב שירים שמחים. |