אני אוהבת אותם,
אנשים שלא הולכים על פי הזרם הכללי
שיש להם את האומץ
והתעוזה
לעשות שום דבר חוץ
ממה שבא להם באמת.
שלא נמסים לקראת העדר כולו,
שלא בא להם להיראות כמו כולם
או לדבר כמו כולם
אז מה?
ולא בא להם להתחתן כי אמרו ככה
או להביא שלושה ילדים- כי אמרו ככה,
או לנסוע במזדה ולקנות דירה ברמת אביב
וללכת לחדר כושר שלוש פעמים שבוע
ולחמם לילדים מאמא עוף בשתיים.
אז לאנשים האלה בא לעשות את מדבר יהודה בסופשבוע
במקום לקרוא את כל החרא בעיתון
ובא להם שיהיו להם לונגים בדירה, במקום קירות
או לנסוע לגליל לשמוע שקט
או שסתם
לא בא להם להיות אותו דבר.
ואני מעריכה אותם.
זה לא קל,
זה לעמוד ולהוכיח
והשלווה באמת לא מושלמת, אף פעם,
אבל שוב, אני מעריכה אותם.

מנגד, זה גם לא רע בכלל להיות קונפרמיסט.
אבל תעשו לי טובה,
רק שזה יהיה מתוך בחירה.