"ששששש!" עוזי העיר אותי בספק צעקה ספק לחישה, בלי להשקיע יותר
מדיי מחשבה, הוא טען שזה לא היה אנושי, תפסתי אחת מהתנומות
האלו כשאתה לא באמת עייף אלא פשוט אין לך משהו טוב יותר לעשות
עם עצמך, שכבתי על הגב עם הידיים מתחת לעורף והרצתי את המחשבות
והלבטים הרגילים שסרחו שם בכמה שנים האחרונות, שקעתי לאט לאט
בתוכם, עוזי קרא את הספר שקניתי אתמול. הפרעתי לו להתרכז.

זה היה בדיוק כששמעתי את בועז מדבר אליי בחלום, במציאות הוא
כבר מזמן לא יכול, בטח כשאני נמצא מנותק ומרוחק כ-13,000 מייל
מכל משהו שיכול להזכיר אותו.

אני לא נוחר בדרך כלל, רק בתנומות האלו כי כששוכבים על הגב אז
לאוויר קצת קשה להיכנס בזווית העקומה הזו אז הוא אוסף את
החלקים הגמישים באף פנימה והם גורמים למין פיכפוך כזה, יותר
קרוב לנהימה.

בגלל אנשים כמו עוזי מלכתחילה הגעתי לכאן, אולי הוא אפילו גרוע
מהם, הייתה מסביבו מין הילה של אדם מעמיק וחושב, שדואג לדברים
החשובים באמת בחיים, הוא התחיל לא מזמן להפריד פחמימות
מחלבונים והיה לו גוף מעוצב ושרירי. אך זו רק מה ששידרה
החיצוניות ובאותו רגע שהתעוררתי מייד הוסרו כל קליפותיו
לעיניי, עוזי הגיע לכאן מלכתחילה רק בגלל שהיה לו רע במקום
שהוא בא ממנו והוא רצה למצוא משמעות כלשהי לחייו שתעשה לו טוב,
רק לו, לעצמו ובשבילו. ואם אכילת חתולים ברוטב דם בני אדם
הייתה עושה לו טוב, הוא היה החסיד הגדול וההדוק ביותר של אותה
ה"דת". הוא ההיפך הגמור ממני, לי היה כל כך טוב בבית, יותר
מדיי טוב, טוב כזה שגורם לך לתהות אם יש לעולם עוד משהו להציע
לך, אם לא עשית כבר הכל ואפשר לעבור הלאה לעולמות אחרים. טוב
שגורם לך לעזוב את החיים שזורמים בפשטות ולצאת לברר בשביל מה
אתה חי.

ופתאום אחרי כל השנים ובקצה הדלת האחורית של העולם אני נתקף
געגועים לבועז, 13,000  מייל מפרידים אותי ממנו  ומהחיים
הישנים שלי.

אני עוד זוכר את דברי הרב אברהם שהיה גר דלת מולי מהדהדים
באוזניי- "כל עוד לא שמת קץ לחייך אתה משלים עם המצב, אתה מקבל
על עצמך את הדין בכל רגע ורגע שכן נאמר: 'על כורחך אתה נולד
ועל כורחך אתה חי, על כורחך אתה מת ועל כורחך אתה עתיד לתת דין
וחשבון' ולכן אתה צריך לברר לעצמך מדוע אתה מתעקש ומכריח את
עצמך להמשיך לחיות". המילים האלו הנחו אותי מהיום שיצאתי את
ביתי ולכל אורך המסע הזה. אני חושב עכשיו שאולי הוא טעה, אני
לא חי בכח, אלא אני פשוט לא מאמין בפעולות קיצוניות כמו
התאבדות למשל, כדי שאני אצא מהפאסיביות הנוחה שלי צריך לתת לי
סיבה באמת טובה. יכול להיות שאני לא יודע בשביל מה אני חי אבל
זה עדיין לא אומר שאני צריך להרוג את עצמי בגלל זה. אולי, אם
הייתי יכול, אז כבר הייתי מעדיף להיעלם, ככה פתאום כמו בסרטים
הדמיוניים האלה, פשוט שכולם יישכחו שהייתי כאן- להוציא את עצמי
מהתודעה של כל מי שהכיר אותי, אבל אני לא.

אולי כבר הגיע הזמן לחזור, אם עדיין אפשר לקרוא לזה כך. להתעלם
מהשאלות, לחיות את החיים בגלל שהם עושים כיף ובלי שום סיבה
אחרת. להפסיק לחפש משמעות בשירים להתחיל לאהוב אותם בגלל
המוזיקה, לפוצץ את היום בעיסוקים וחוגי העשרה ששום דבר מועיל
ומעשי לא ייצא מהם, ללמוד מקצוע משעמם אבל מכניס רק בשביל
לגמור את החודש בשבילי ובשביל עוד ארבע או חמש נפשות שעם אחת
מהן כבלתי את עצמי ואת השאר הבאנו היא ואני לעולם רק בגלל
שההורים שלי עשו בדיוק אותו דבר ואף פעם לא הסבירו לי למה
באמת. פשוט לחיות עם האסור והמותר המוסכמים על כולם, לפחות
במקום שבו נולדתי, מבלי לחשוב אם זה נכון או זו האמת, אנסה
לקבל נורמות שאנשים שכנראה היו חכמים ממני קבעו כאן לפניי כי
לבני אדם טוב כשקובעים להם חוקים, בטח כשהם נוחים ומצטלמים
טוב. את הזמן הפנוי שלי אני אנצל לשיקום הקשרים עם החברים
הקודמים והלא מעניינים שהיו לי, כמו בימים ההם שהיינו עוברים
ממסיבה לבית קפה ומשם לעוד מועדון ריקודים נידח רק כדי לפתור
את שיעמומנו ובדידותנו.

בועז שלא כמוהם, ידע בשביל מה הוא חי, לפחות כך הוא חשב,
והגעגועים האלה כבר הספיקו להיהפך לתשוקות, אני מרגיש שאני כבר
לא יכול להיות כאן כל כך רחוק ממנו, אני רק רוצה לחזור ולשים
פרחים או אבן על הקבר המתאבק שלו. כן, כבר אפשר להגיד החלטתי-
אני מתכוון לחזור.

אני לא זוכר מתי בדיוק התחלתי את המסע הזה, כרגע קמתי ועוזי
עושה אזני חמור לספר החדש שקניתי לעצמי אתמול ב11 דולר, אני
זוכר רק שזה היה בערך אחרי שבועז נפל בקרב ההוא בלבנון, כשהוא
היה מ"כ צעיר שבזמן אמת הסתער בשאגה מן המסתור כדי להגן על
ה"מולדת" והחייל האחר שהיה איתו לא יצא לחפות, "הוא חטף הלם"
ככה אמרו, לי נראה שהוא פשוט אהב את החיים שלו קצת יותר מהכבוד
ומהתהילה, ואני שלא ידעתי לקבוע מי מביניהם היה האידיוט הגדול
יותר רציתי לשאול אותו כל כך הרבה שאלות, רובם כדי לענות
לעצמי, והנה הוא בא לענות לי בחלום, אבל עוזי לא יכול היה לתת
לזה לקרות.

הוא יצא לסיגריה.
שמתי לב שכשאנשים יגידו לעצמם: "זו הסיגריה האחרונה שלי" בעודם
מחזיקים אותה דלוקה בידם היא לעולם לא תהיה באמת האחרונה. וגם
אם הם ממש ינסו או אפילו יפסיקו לתקופה ארוכה תמיד יישב להם
בפה אותו הטעם המתוק של הסיגריה האחרונה ההיא ומתישהו הם כבר
לא יוכלו להחזיק מעמד ויחזרו לזה. ההחלטה צריכה להיות אחרי
הסיגריה האחרונה, הרבה אחרי, כשכבר הספקת לשכוח אותה וקמת
בבוקר עם שיעולים מוריקי דם.

אבל בכל זאת רציתי, רגע לפני שקיבלתי על עצמי את המוסר הביתי
הנעים והשקרי ככל שיהיה שטוען בין השאר בטיפשותו שלמרות שכל
אחד והאמת שלו- רצח הוא חטא משום מה, להנות מהסיגריה האחרונה
שלי. חיכיתי עד הלילה כשהיה שקט וכולם ישנו, גם עוזי, והדלקתי
אותה.
שטפתי ידיים.
לאחר מכן אספתי את כל הדברים שלי לתוך התרמיל. חייכתי לעצמי
בידיעה שעוזי מהחלום שלו כבר לא יתעורר,
והתחלתי לחזור הביתה.