לא מאמין שהם באמת לא מתחרטים על שום דבר.
אין בושה באמת להתחרט, זה טבעי. אנחנו בני אדם, עושים מעשים
מטופשים ומתחרטים עליהם.

אומרים דברים, עושים מעשים, פוגעים באנשים ובעצמנו. וכמובן,
איך לא- מתחרטים על זה.
אז למה בכל פעם שאני פותח טלוויזיה איזה סלבריטאי מזדקן מגיח
משום מקום ומספר בגאווה שאין אפילו דבר אחד שהוא היה משנה
ושהוא לא מתחרט על כלום?!
או שאולי אני טועה ובאמת כל העולם מסביבי שלם עם עצמו, יושב לו
בישיבת יוגה שכזו ופוצח בחיקוי לא מוצלח של ג. יפית בפרסומת
ל'יוגה'?

אם זה כך אז כנראה נדפקתי.
כי אני משתדל שלא להתחרט על דברים שעשיתי ובמקום זה אני אומנם
באמת מתחרט פחות על דברים שעשיתי אבל יותר מזה מתחרט על דברים
שלא עשיתי(ז"א- אני עדיין מתחרט על דברים). ובכל אופן, אני
מוצא עצמי ברגעים אלו מול המחשב, מלווה בצלילי ביורק, ולא
בצלילי ג.יפית והיוגה.


אולי יש סיכוי שבגיל זקנה, יחד עם המראה, אתה גם מאבד את החרטה
ומשלים עם העבר?
אולי בכלל מדובר בהשלמה עם העבר, אבל רק בגלל שבגיל מבוגר
אנשים בכלל נוטים כמעט לשכוח את שמם. אולי החרטות של הזקנים
כיום נעות בין פספוס של פרק בערוץ 3 מהסדרה 'ימי חיינו' לבין
העובדה ששכחו להתעורר אתמול?

אכן, שאלות שגורל הקיום האנושי תלוי בהם, או לפחות שינת היופי
שלי.
אולי אני צריך לנסות ולהתעסק במקום בשאלות שכאלו בשאלות אחרות
בסגנון- מה יהיה היום בריקי לייק?! כל זאת כמובן בנסיון להעביר
את השנים עד שאגיע לגיל 67 המיוחל ואוכל שלא להתחרט על כלום.
או שאולי בכלל הזקנים מתחלקים ל2 סוגים עיקריים- אלו שהשלימו
עם עצמם ועם עברם מתוך הבנה שלא סתם הם קנו את החלקה בבית
העלמין של חולון ואלו ששכחו את עצמם ועסוקים עד מעל ראשם בשאלה
החשובה- האם ויקי בוגדת בויקטור?