היא הייתה הסוד הקטן שלי.
פגשתי אותה לראשונה, על הגבעות שסמוכות לחוף.
האמת היא, שזה לא היה בדיוק שם.

האמת היא, שאלו לא ממש גבעות, שסמוכות לחוף.
למעשה עמדתי על קצה צוק, שמעל לחוף, משקיף על הים התיכון.
אז, לא רציתי לקפוץ משם, אבל רציתי לעוף.
לעוף אבל לא בדרך המקובלת, כמו שציפורים עפות.
אלא פשוט להיות מן אור כזה.
אור כזה, מרחף גבוה בשמיים.
שיכול לצלול מתחת למים, ולעבור גם בתוך האדמה.
ושיהיה לי מן כח כזה, ומספיק שאני אתרכז קצת, ואוכל לשרוף כל
מה שבא לי.
כמו שאש שורפת.
כמו שהשמש שורפת.
אבל זה לא קרה.

לבוש מכנסיים קצרים וגופייה, עמדתי שם כשעה.
נשרפתי.
ובדיוק כשהתכוונתי ללכת, ראיתי את החלום.
את החלום שלי, כלומר.
זה היה אור לבן צהוב (כמו ביצה), וזה ריחף בשמיים לפחות עשרה
מטרים מעלי.
לרגע היה נדמה לי שחטפתי מכת שמש, או משהו כזה.
האור שבתחילה היה מן כתם בוהק בשמיים, לבש צורה אט אט.
לבסוף נראה כדמות אנושית.
מוקסם, מפוחד ואכול קנאה, בהיתי בהאור המתקרב אלי, מרחף.
עד שנעמד מולי.
"תבחר חיה." הכריז בקול דק וגבוה בנימה ילדותית משהו, כשל ילדה
בת שש-עשרה.
אני המשכתי להישרף בשמש בשתיקה.
"תבחר חיה!", הקול נעשה יותר תקיף, אך עדיין דק וגבוה.
"מה?!" שאלתי.
"בין 1 ל - 10!", המשיך הקול, כאילו מצפה שעכשיו אני אבין מה
הוא רוצה ממני.
בכמה שניות של מחשבה הצלחתי לחלץ מפי את התגובה הכי מבינה
שהעלתי בדעתי:
"מה?!", שאלתי שוב, מנסה להבהיר את חוסר הבהירות, שבשאלה.
"תבחר חיה בין 1 ל - 10!" אמר הקול מאוכזב, אם לא מתוסכל.
"אני לא מבין מה אתה רוצה שאני אעשה..." רציתי לעזור.
באמת לא הבנתי. באמת רציתי לעזור.
"3, אולי?!" נסיתי, קצת מבוייש.
באמת התביישתי בעצמי.
הרגשתי טיפש כזה.
טמבל.
"לא, לא." אמר הקול ממש מיואש.
"לא 3?..." שאלתי.
"לא, לא, לא." קטע אותי.
"מיכלי זה לא אתה. מיכלי זה את. מיכלי זה מיכלי." אמר הקול.
זאת אומרת אמרה מיכלי.
"אהה..." נרגעתי.
"אז 3 זה טוב?" קיוויתי.
"לא!" אמרה מיכלי.
"3 זה לא טוב. תבחר חיה אחרת."
"חיה? את רוצה שאבחר חייה או מספר?" שאלתי, נרגש ומנסה להבין.
"חיה." השיבה מיכלי.
"טוב, אז ג'ירפה. ג'ירפה זה טוב?" לא יכולתי לחשוב על שום חייה
אחרת.
"כן. 7. 7 זה ממש טוב. נורא גבוה זה יוצא. מאד." פלטה מיכלי
בחדוות ניצחון.
גם אני חייכתי.
"קוראים לי זוכמן." אמרתי לה אחרי דקה בערך, עדיין מוקסם
ממנה.
המשכנו לעמוד ככה עוד כמה זמן בוהים אחד בשני.
בעצם אני לא כלכך בטוח מה היא עשתה, כי לא ידעתי איך ומאיפה
היא מסתכלת עלי.
אבל אני בהיתי בה.
בנתיים העור שלי כבר נראה ורוד כקוטלי החזיר המטוגנים, שהגישו
לי פעם באיזו ארוחת בוקר באיזה "B&B" באיזו אנגליה.
לא אכלתי אותם אגב.
רציתי לשמור על כשרות.
לא חשוב.

מאז המשכנו יחד, אני והיא.
בסוד.
מאותו רגע, היא ליוותה אותי כמעט לכל מקום.
וזה היה די נוח.
היא היתה מאוהבת בי בעצם, כך הבנתי.
היא עזרה לי בכל.
היא הגנה עלי.

אולם תמיד עוררה אותי הסקרנות בקשר למיכלי.
היתה לי תמיד שאלה אחת שרציתי לשאול אותה.
אז שאלתי.
"מיכלי, למה את תמיד רוצה שאני אבחר חייה, בין 1 ל- 10?".
"מה לזוכמן לא ברור?" שאלה מיכלי בתשובתה.
"מה הקשר בין חיות למספרים..." הבהרתי את החלק הלא ברור
מבחינתי.
"אה..." קלטה מיכלי.
"זה קשור לאינומרציה." אמרה, בקול בוטח, כאילו עכשיו הסירה את
כל חוסר הבהירות, ונוכל להמשיך הלאה.
"קשור למה?" שאלתי.
"אימונציה, נו." חזרה מיכלי על הביטוי, כלא מאמינה שעכשיו היא
צריכה להסביר לי עוד משהו.
"enum", היא ניסתה.
"מה?..." תהיתי, עדיין לא מבין את הקשר.
מצטער. אני טמבל, כנראה.
זה קשור לשפות תכנות. היא ניסתה.
שפות תכנות כמו '++C'.
כמו בכל מודעות הדרושים ועיתוני ההי-טק.
אני ממש לא מבין בדברים האלו.
אז, מיכלי לא ממש התקשרה במוחי, למחשבים.
גם היום היא לא.
מיכלי המשיכה.
יש לה באג בתכנות, מסתבר.
"מתכנתים טיפשים כתבו מיכלי בשפת 'C'." היא ציינה.
ה - 'מתכנתים' בחרו בשפה בה אין 'תכנות מונחה עצמים' או משהו
כזה.
"תכנות מבני...שמיכלי יהיה יותר יעיל," היא הסבירה.
"אז במיקום להשתמש בירושה ופונקצייות וירטואליות, השתמשו
באינומרציה של חיות ומספרים, כשכתבו מיכלי." הכריזה.
עכשיו יהיה הכל ברור, היא חשבה.
או תוכנתה לחשוב.
אבל הכל, לא היה ברור.

טוב.
אז למיכלי יש באג באינומרציה, חשבתי.
אינומרציה.
"כן... אני מבין." אמרתי.
שיקרתי.
הבטתי בה.
"אבל זה סוד..." היא אמרה מבויישת, כאילו זה עתה נתפסה על חם,
גונבת שוקלד מהמכולת.
"הסוד שלנו." הוספתי.