הוא היה משוטט ברחובות עם דמעה תמידית המבעבעת מעינו כמעיין.
דמעה אשר לאחר שניות מספר היתה זולגת על לחיו העגלגלה בקו
פתלתל המגיע אל סנטרו, נתלית על קצהו ולבסוף נתלשת ועושה דרכה
ארצה, וכמעין להטוט היתה מופיעה מיד דמעה אחרת במקום זאת אשר
נפלה. קראתי לו האיש הבוכה.
תמיד הסתקרנתי לדעת מדוע הוא בוכה כל היום וכל הליל, וכך ביום
מן הימים נמלכתי בדעתי והחלטתי לברר מדוע אותו אדון בוכה
כתינוק.
שאלתי את אימי לתופעה המוזרה והנ"ל ענתה בזאת הלשון:
"אני אגיד לך מדוע מר גורדון בוכה, יואבי, הוא בוכה משום שהוא
לא למד כראוי כשהיה בגילך וכיום הוא מובטל, אין לו כסף וכל
היום הוא מסתובב ובוכה מה מר גורלו. הבנת יואבי?"
מבוהל ומפוחד רצתי אחוז תזזית אל עבר אבי לשמוע חוות דעת שניה,
האם באמת כך יחרץ גורלי באם לא אלמד והאם באמת מר גורדון בוכה
עקב היותו מובטל? חוות הדעת של אבי לא אחרה לבוא: "לא לא
יואבי, מר גולדשמיט אינו מובטל, הוא עלה ארצה מפולין לפני
שנתיים ומאז לא ראה את משפחתו, זאת הסיבה לעינו הדומעת, גם אתה
יואבי תבכה אם תעזוב את משפחתך, האמן לי".
נבוך ומבולבל עמדתי מספר דקות להרהר בדברי הוריי והחלטתי כי
מסבתי תבוא הישועה.
"מה?? איזה שטויות אמרו לך הוריך, מר כהן אינו בוכה מעצב, מר
כהן נפצע במלחמת ששת הימים ורסיס חדר לעינו. מאז אין הוא שולט
על דמעות עיניו ואלה זולגות כמעיין המתגבר, מקרה עצוב אין
ספק".
מרוצה מתשובתה של סבתי יצאתי לשחק בחצר, ולפתע לכדו עיני דמות
עגלגלה מהלכת בקצהו של הרחוב. היה זה האיש הבוכה, אך דבר מוזר
היה - בעינו הפגועה ממלחמת ששת הימים לא עמדה עוד דמעה. מבולבל
מהמצב החדש החלטתי כי אאזור אומץ ואשאל אותו לפשר הדבר,
ומכיוון שהינני ילד קטן, זכותי לשאול כל שאלה מביכה באשר היא.
שיגרתי לעברו את השאלה והוא חייך וענה ברוך:
"דבר ראשון איני מר כהן אלא מר צייג ודמעותי מקורן לא בעצב
ובוודאי שלא ממלחמה, דמעותי שזלגו  מקורן היה בקמיע בצל שניתן
לי במתנה אך הוא יבש והפך חסר תועלת ולכן השלכתיו".