בדימיון שלי אני רואה אותך כאן מולי, אתה מסתכל עכשיו על מה
שאני כותבת.
אני רוצה שתראה מה אני כותבת, אני רוצה שתדע מה אני מרגישה.
אבל אתה לעולם לא תדע, אתה רחוק ממני כל כך.
אני שומעת אותך מדבר אלי, בתוכחה.
אני לא כל כך קרה, רק כשאתה לידי אני מאבדת כל טיפת רגישות.
לא, אני לא בוכה, אתה יודע שאני לא בוכה.
זה לא אתה מדבר אלי, זו אני שמוכיחה את עצמי.
זה לא אתה שמחבק אותי כי רע לי, אף אחד לא מחבק אותי כשרע לי,
אני שונאת שמחבקים אותי, אתה יודע.
אני רוצה שתחבק אותי.
זה גם לא אתה שמוחה לי את הדמעות עכשיו,
למה אני לא יכולה לדבר איתך?
למה אתה לא מדבר איתי?
למה אתה כל כך רחוק ממני?
ואיתה אתה מדבר, לה אתה מספר.
אתמול בבוקר היא חייכה, אפשר היה לראות שהיא שמעה ממך,
ולי נעשה מר כל כך בפה, אבל אני לא מקנאה.
שוב אני רואה אותך, בדמיון שלי, מסתכל עלי במבט כל כך כועס,
אני מצטערת, לא התכוונתי שוב לעשות את זה,
ואליה אתה פונה והיא מסתכלת עליך בהבנה שלי אין.
אני אשמה, אני יודעת,
תסלח לי.