בנובמבר היה אבא צריך להיות בן תשעים ושבע.
מבית הקברות בחיפה חזרה נטע באוטובוס. היא לא רצתה לחזור עם
צביקה ואיילת או עם יעלי, רק להיות קצת עם עצמה.
הפעם האחרונה, בה נסעה באוטובוס מחיפה הביתה, היתה לפני יותר
מעשרים וחמש שנה, שנים לפני שצביקה והיא קנו את הפז'ו מאתיים
וארבע המשומשת.
היא היתה עולה כל יום על האוטובוס בקו של יונה ליפשיץ. אבא שלה
היה מאושפז ברמב''ם בגלל התקף לב.
עכשיו הרגישה כמו תיירת. הנסיעה באוטובוס מקנה מימד אחר לדרך.
נטע הביטה דרך החלון בעיניים תוהות ופעורות של ילדה. מאז היתה
ילדה קטנה לא השתנתה הכניסה לבוסתן אליעזר. רק הוושינגטוניות
גבהו.
בוסתן היתה פעם מקום חמוד. פעם, פעם, לפני שהתחילו לבנות את
הדו משפחתיים עם גינות מקושקשות בגודל של צפורן ואת הקוטג'ים
הטוריים, המוקפים זקיפי ברושים לימוניים.
נכון שכבר שנים רבות עומדות כאן מפלצות שיכון בגיל העמידה, אבל
היו גם בתים כמו הבית של ההורים שלה, בתים שהזדקנו בחן בין
לנטנות פרועות ואקליפטוסים מאובקים.
אצל אבא שלה אי אפשר היה לקנות ברושים לימוניים. המשתלה הענקית
שהקים אבא שלה, ''נטיעות קמחי'', היא המשתלה הכי מפורסמת בארץ
ובטח הכי ותיקה. בזכותה יש עדיין טעם וריח לבוסתן אליעזר ומראה
של כפר. יש לטעם בני טעם המורכבים מעצי הפרי בחצרות ומהכוורת
של משפחת ישראלי מ"דבש ישראלי", זה הדבש שנמכר בצנצנות עם ציור
של הדבורה מאיה עם כובע טמבל כחול לבן ששותה את הצוף מהפרח עם
קש. הריח הוא ריחם של הרפת של לוריא מנווה זית, של חוות הסוסים
ושל הפרדסים, שנקנו על ידי יזמי נדל"ן, ומתנוונים אט אט
בייסורים בהיעדר טיפול. איש אינו קוטף את פירותיהם ורק ריחה של
פריחת ההדרים מעיר באביב זכרונות נשכחים מטעמו החורפי של מיץ
תפוזי דם.
''שדרות הדובדבנים!'' אמר הנהג ברמקול. ''תחנה מרכזית בוסתן
אליעזר''.
זה היה נהג אחר. ליונה ליפשיץ לא היה רמקול, אבל היה לו קול
רועם שהעיר את חמשת הנוסעים המתנמנמים מאז היציאה מחיפה.
נטע ירדה.
לא היו שם דובדבנים, כמובן. דקלי וושינגטוניה התמרו משני צדי
הרחוב. אל אחד הגזעים הדקים, ממש ליד התחנה, חוברה מודעת אבל
בשני נעצים משרדיים צבעוניים.
ראש המועצה, דוביק המאירי, השתתף באבלה הכבד של משפחת קמחי בשם
המועצה המקומית.
והלב נמעך.
מודעת אבל על אבא צלובה על גזע וושינגטוניה. מסומרת. נעוצה.
מנועצת. סכין בגב.
בזעם תלשה נטע את המודעה מן העץ והחלה לקרוע אותה פיסות פיסות,
רצועות נייר לבנות דקות וארוכות.
בהכשרת ''החלוץ'' למד ולטר קמחי לגדל גידולים פרוזאיים - כרוב,
סלק, בצל ותפוחי אדמה. לאחר שעלה ארצה החליט ללכת בגדולות. הוא
התעקש לגדל במישור החוף הים תיכוני המהביל דובדבן וערמון ושיחי
אוכמניות. הוא ניסה להכליא אוכמניות מפונקות עם פטל מקומי
קוצני ובשדרת הכניסה למושבה ביקש לנטוע עצי דובדבן.
הוושינגטוניות כבר ''יוצאות מהאף''.
חברי הועד התעקשו על דקלים כמו בכל המושבות. חם אצלנו. חם מדי
בשביל דובדבנים.
''המשוגע הזה'' היה מאירוביץ', ראש הועד, אומר ''אצלנו הוא
רוצה לגדל דובדבנים! להביא את אירופה ללבנט.'' כולם צחקו.
המשוגע הזה גר בקצה המושבה. שם, בקצה המושבה, בין רחוב הפטל
לסמטת האוכמנית, היו קושרים חבל בכניסה לשכונה בין שתיים
לארבע. בשעות הללו השתרר שם שקט מוחלט. כל המשוגעים נחו.
כשקמו, היו מתעסקים רק בשטויות. קמחי אפילו הוציא איזה ז'ורנל
בעניני גינון, - ''שדרות הדובדבנים''!
סתם חתיכת נייר.
אפשר לדעת את מי זה מעניין?
במרכז המושבה, בין רחוב החלוצים לרחוב הראשונים, סאנו החיים.
כאן עשו ציונות.
גם בין שתיים לארבע.
בלי דובדבנים.
כשנמאס לכולם לריב עם קמחי המשוגע, הציע מי שהציע לכבד אותו
בגזירת הסרט בטקס קריאת שמה של שדרת הוושיננגטוניות המובילה אל
המושבה. המושבה היתה כבר כמעט בת עשר, הוושינגטוניות ניטעו רק
לפני שלוש שנים.
קמחי הסכים. להפתעת כולם עמד מחייך על הבימה המאולתרת, כשמזמרה
גדולה בידו. פעוטה בת ארבע פעורת עיניים הביטה בו מן הקהל.
''שדרות הדובדבנים'' הכריז וחתך את החבל.
גורדון, המנהל האנגלי של תחנת הרכבת של בוסתן, והפקידים
הבכירים בתחנה, אנגלים אף הם, ישבו כאורחי הכבוד על בימת
הכבוד, ומאירוביץ' הסנוב אכל את הדייסה שבישל לעצמו. מי הזמין
אותם אם לא הוא?
האורחים האנגלים, שלא הבחינו בין דקלים לדובדבנים, מחאו כפיים
בנימוס. מאירוביץ' ויתר חברי הועד הצטרפו לאורחיהם בחיוך קפוא.
גם גיזה קמחי ובתה בת הארבע, נטע, מחאו כפיים. זו היתה הפעם
הראשונה, שבה ראתה נטע את לחייה הרטובות של אמה.
"אותי שכנעת" אמר מאירוביץ' אחר כך "דובדבן ישתלו על הקבר
שלך."
קמחי האדים מכעס.
לקול צחוקם של חברי הועד צעק שאת חלקת הקבר שלו ושל גיזה יקנה
בחיפה.
''מנוחת עולמים ממילא לא אמצא אתכם. אתם, אתם...חבורת
צפעונים.''
"וממילא עוד תקבור את כולנו..." ענה מאירוביץ' בנחת. הוא אמר
בשקט עוד משהו ביידיש והבריג את אצבעו הימנית אל רקתו. כולם
צחקו. אחר כך הוסיף ''יש לך כוח של משוגע.''
קמחי קבר את כל הועד, אבל על מודעת האבל על מותו יחתום דוביק
המאירי, נכדו של מאירוביץ', ושליחי הועד הנאמנים יחברו אותה
בנעצים אל גזע של וושינגטוניה. לאחר יותר משישים שנה יפשיר
החיוך שקפא ויהיה למצהלות נצחון.
בלי הכשרה חקלאית ובלי לימודי אגרונומיה הצעיד צביקה את
המשתלה אל המאה העשרים ואחת. הוא איקלם במשתלה סחלבים, קקטוסים
ופרות טרופיים. אבא שלה לא אהב את זה. ביד אחת נלחם בשמרנותם
הקפואה של בני דורו, שחשבו שכאן, בארץ ישראל, אפשר לגדל רק את
שבעת המינים ובשביל הפרנסה גם פרי הדר. בידו השנייה ניסה להלחם
בחדשנותו פורקת העול של צביקה הכהן, חתנו, אך כבר לא נותר לו
כוח.
''מה זה כל הגידולי פרא האלה שהבעל שלך מגדל אצלי במשתלה?''
היה רוטן באזניה של נטע ''מה זה כאן, אפריקה?''
היא ניסתה לרצות אותו. היתה פורסת ומגישה לו עיגולים של אננס
וקוביות מנגו ופאפאיה, אך הוא לא הסכים לאכול ''אוכל של
פראים''. כשהלם באגרופו, רעד השולחן. כוח של משוגע.
בנובמבר היה אבא צריך להיות בן תשעים ושבע.
חזק ובריא כסוס היה כל ימיו, ומעולם לא חלה, למעט אותו התקף לב
בשנות השבעים לחייו.
צליליה הרמים של הטלוויזיה הגיעו לאוזניה של נטע מעבר לחצר
הגדולה שהפרידה בין הבתים.
''אני שומעת את ההתחלה של 'פסוקו' מהטלוויזיה של אבא.'' לחשה
נטע לצביקה.
צביקה שכב במיטה נים ולא נים. יעל ואיילת הקטנה היו שקועות
בשנה עמוקה. זו היתה שבת קיצית לוהטת במיוחד. רשתות יתושים
מאובקות חסמו את פתחי החלונות, וזמזום שלושת המאווררים בחדרם
הרדימו את צביקה המותש.
''איך זה שבשעה כזאת הוא עוד רואה טלוויזיה? הוא לא עייף
מלהישרף בשמש כל היום בים עם הקטנות?''
"הוא בטח נרדם מול הטלוויזיה כמו שאני נרדמתי עכשיו.'' רטן
צביקה.
גיזה נפטרה לפני כמה שנים, ממש לפני הולדת איילת. לא קל לטפל
בהורה קשיש, במיוחד בגבר בודד ועקשן כפרד זקן, המטריח אותם
דווקא משום שאינו רוצה להיות לטורח. הדבר האחרון שרצה צביקה
היה לצאת מתחת כנפי המאווררים אל הלילה המהביל.
אבל ולטר קמחי לא ישן.
צלילי ''התקווה'' התחלפו בצפירת האמבולנס. נטע הביטה בפרמדיק
המעלה את אביה על האלונקה. ידיו של הזקן היו שלובות בחיקו
וביניהן נקמטה חוברת צבעונית.
הפרמדיק היה צעיר מאוד ונבוך מאוד. הוא חייך. ללא הצלחה ניסה
לחלץ את החוברת. עיניה של נטע נעצמו בזעם, ממאנות להביט. דמעות
אצורות צרבו בזוויותיהן.
היא לא היתה יכולה לתאר לעצמה כיצד תישיר מבט אל מול המוני
הפרצופים הלועגים, המאירוביצ'ים וצאצאיהם. יותר טוב היה אם היה
חוטף התקף קטלני בגלל אשה בשר ודם. כולם היו אומרים שקמחי
''גמר והלך באותו הזמן'', אבל דבר כזה...סתם חתיכת נייר...
איזו בושה. צללי העבר התפתלו כנחשים. המשוגע הזה המשוגע הזה
המשוגע הזה. איזו חרפה תהיה מחר במושבה.
''לוקחים אותו לרמב''ם'' יד הססנית נגעה בכתפה ''גברת כהן, את
שומעת אותי?''
''ה כ ה ן '' בעיניים עצומות בחוזקה הטעימה כל אות, וקולה
היה קצר ונבחני, כמעט נשכני. היא הדפה את ידו.
''אל תדאגי, הוא בסדר גמור.'' אמר הנער בחלוק הלבן והיא פקחה
אליו עיניים גדולות, מכירות טובה. הוא לא ימות? הוא לא ימות
הוא לא ימות הוא לא...
''זה שלו. את יכולה להשאיר את זה אצלך."
היא חטפה את החוברת מידיו, ממהרת לקרוע אותה לגזרים, אך עצרה,
כשהבחינה באותיות האדומות של הכותרת על רקע ירוק.
''שדרות הדובדבנים?!''
לעולם לא היתה מעלה בדעתה שהירחון, אותו הוציא אביה לפני שנות
דור, יוצא עדיין לאור.
''אחרי שנים של נסיונות הושגו שתי פריצות דרך בגידולם של עצי
פרי צפוניים וגרגרי יער במישור החוף. מעתה ניתן לגדל דובדבנים
בכל רחבי הארץ, אפילו באילת. הכלאה מוצלחת של אוכמנית עם פטל
מקומי מאפשרת גידול פרי משובח אף יותר מזה הזכור לאלה מאיתנו
שהגיעו מארצות צפוניות.''
נטע בהתה נדהמת בדף הפתוח, שאוזן חמור קופלה בקצהו
''חבורת צפעונים.'' לחשה נטע וזרתה את נחשי הנייר הלבנים
לרוח.
גרסה קודמת
הגנן הטוב
מבית הקברות בחיפה חזרה נטע באוטובוס. היא לא רצתה לחזור עם
צביקה ואיילת או עם יעלי, רק קצת להיות עם עצמה. הפעם האחרונה
בה נסעה באוטובוס מחיפה הביתה היתה לפני יותר מעשרים וחמש
שנה, שנים לפני שצביקה והיא קנו את הפז'ו 204 המשומשת. היא
היתה עולה כל יום על האוטובוס בקו של יונה ליפשיץ. אבא שלה היה
מאושפז בבית חולים "כרמל" בגלל התקף לב.
למרות שנהגה לעבור בדרך הזו מדי יום, הרגישה עכשיו כמו תיירת.
הנסיעה באוטובוס מקנה מימד אחר לדרך. נטע הביטה דרך החלון
בעיניים תוהות ופעורות של ילדה. הכניסה לבוסתן אליעזר לא
השתנתה מאז היתה ילדה קטנה. רק הוושינגטוניות גבהו.
בוסתן היתה פעם מקום חמוד. פעם, פעם, לפני שהתחילו לבנות את
הדו משפחתיים עם גינות מקושקשות בגודל של צפורן ואת הקוטג'ים
הטוריים המוקפים זקיפי ברושים לימוניים. נכון שכבר שנים רבות
עומדות כאן מפלצות שיכון בגיל העמידה, אבל היו גם בתים כמו
הבית של הוריה, בתים שהזדקנו בחן בין עצי השסק, האבוקדו,
הפקאנים וההדרים. סביב הבתים הקטנים השתרעו שדות רחבים של כלום
כלום כלום, רק ירוק ופרחים בחורף, קוצים ונחשים בקיץ
ואקליפטוסים ולנטנות פרועות וזיתים מאובקים כל השנה.
אצל אבא שלה אי אפשר היה לקנות ברושים לימוניים. המשתלה הענקית
של אבא שלה, "נטיעות קמחי", היא המשתלה הכי מפורסמת בארץ ובטח
הכי ותיקה. בזכותה יש עדיין טעם וריח לבוסתן אליעזר ומראה של
כפר. טעם ובני טעם המורכבים מעצי הפרי בחצרות ומהכוורת של
משפחת ישראלי מ"דבש ישראלי", זה הדבש שנמכר בצנצנות עם ציור של
הדבורה מאיה עם כובע טמבל כחול לבן ששותה את הצוף מהפרח עם קש.
הריח הוא ריחם של הרפת של לוריא מנווה זית, של חוות הסוסים ושל
הפרדסים, שנקנו על ידי יזמי נדל"ן, ומתנוונים אט אט בייסורים
בהיעדר טיפול. איש אינו קוטף את פירותיהם ורק הריח הנפלא של
פריחת ההדרים מעיר באביב זכרונות נשכחים מטעמו החורפי של מיץ
תפוזי דם.
"שדרות הדובדבנים!..." אמר הנהג ברמקול. זה היה נהג אחר. ליונה
ליפשיץ לא היה רמקול, אבל היה לו קול רועם שהעיר את חמשת
הנוסעים המתנמנמים מאז היציאה מחיפה.
"...תחנה מרכזית בוסתן אליעזר".
היא ירדה. לא היו שם דובדבנים, כמובן, רק וושינגטוניות. מודעת
אבל היתה דבוקה על אחד הגזעים הדקים והארוכים, ממש ליד
התחנה.
המועצה המקומית בוסתן אליעזר וראש המועצה ,דב המאירי, מרכינים
ראש ומשתתפים בצער המשפחה על מותו של ולטר קמחי ז"ל, חלוץ,
חולם ולוחם, ממייסדי המושבה ובוניה.
איך הם לא מתביישים! ככה לתקוע מודעת אבל על אבא על גזע של
וושינגטוניה. הלב נמעך. אבא המסכן. זה היה בכוונה. סכין
בגב... שנים, שנים הוא נלחם כמו אריה נגד ועד המושבה.
נטע תלשה את המודעה מן העץ והחלה לקרוע אותה פיסות פיסות,
רצועות נייר לבנות דקות וארוכות.
בהכשרה החקלאית בחוות "החלוץ" בגרמניה למד ולטר קמחי לגדל
כרוב, סלק, בצל ותפוחי אדמה, אבל לאחר שעלה ארצה החליט ללכת
בגדולות. הוא התעקש לגדל במישור החוף הים-תיכוני המהביל
גידולים צפוניים- דובדבן וערמון ושיחי אוכמניות. הוא ניסה
להכליא אוכמניות עם פטל מקומי וביקש לנטוע בשדרת הכניסה למושבה
עצי דובדבן במקום הוושינגטוניות "שכבר יוצאות מהאף". חברי הועד
התעקשו על דקלים כמו בכל המושבות.
הדובדבנים לא ניטעו, אך שדרת הדקלים המובילה למושבה נקראת עד
היום "שדרות הדובדבנים", והרחוב, בו נמצאו הנחלה של משפחת קמחי
והמשתלה, נקרא בשם הבלתי אפשרי "סמטת הפטל הקדוש".
"מזל שאנחנו לא מדור המייסדים..." היה צביקה נאנח באוזניה של
נטע
"...תארי לעצמך שהיינו גרים ברחוב הפאפאיה פינת הקרמבולה?"
נטע צחקה. לצביקה היה חוש הומור קצת כבד, אבל גם לב טוב, לא
כמו למאירוביץ' הנחש, שהיה ראש הועד ואחר כך ראש המועצה יותר
מארבעים שנה.
"הגנן המשיגענער הזה..." אמר מאירוביץ' "...הוא רוצה לגדל
אצלנו דובדבנים, אצלנו! להביא את אירופה ללבנט." כולם צחקו.
המשיגענער גר לו בקצה המושבה, בנווה זית יחד עם עוד כמה
משוגעים כמוהו. שם, בנווה זית, היו קושרים חבל בכניסה לשכונה
בין שתיים לארבע. בשעות הללו השתרר שם שקט מוחלט. כל המשוגעים
נחו. כשקמו, היו מתעסקים רק בשטויות. קמחי מרחוב הפטל הקדוש
ובלומגרטן ורוזנטל, החברים הטובים שלו מסמטת האוכמנית, אפילו
הוציאו איזה ז'ורנל בעניני גינון, "הגנן הטוב"!
אולי תגידו, את מי זה מעניין? במרכז המושבה, בין רחוב החלוצים
לרחוב הרצל, סאנו החיים גם בין שתיים לארבע. כאן עבדו בפרדסים,
במטעים, הפריחו את השממה, עשו ציונות.
כשנמאס לכולם לריב עם הגנן המשוגע הזה, הציע מי שהציע לתת
לקמחי את הכבוד לגזור את הסרט בטקס קריאת שמה של שדרת
הוושיננגטוניות המובילה אל המושבה. המושבה היתה כבר כמעט בת
עשר, הוושינגטוניות ניטעו רק לפני שלוש שנים.
להפתעת כולם הסכים קמחי. כשמזמרה גדולה בידו עמד על הבימה
המאולתרת.
"שדרות הדובדבנים" הכריז וחתך את החבל. פעוטה בת ארבע פעורת
עיניים הביטה בו מן הקהל.
גורדון, המנהל האנגלי של תחנת הרכבת של בוסתן, והפקידים
הבכירים בתחנה, אנגלים אף הם, ישבו כאורחי הכבוד על בימת
הכבוד, ומאירוביץ' הסנוב אכל את הדייסה שבישל לעצמו. מי הזמין
אותם אם לא הוא? האורחים האנגלים שלא הבחינו בין דקלים
לדובדבנים מחאו כפיים בנימוס. מאירוביץ' ויתר חברי הועד הצטרפו
לאורחיהם בחיוך קפוא. גם גיזה קמחי ובתה בת הארבע, נטע, מחאו
כפיים. נטע הבחינה שעל לחייה של אמה זולגות דמעות.
קמחי ומלחמתו בממסד. לקול צחוקם של חברי הועד צעק שאת חלקת
הקבר שלו ושל גיזה, אשתו, יקנה בחיפה. "מנוחת עולמים ממילא לא
אמצא אתכם. אתם, אתם...חבורת צפעונים"
"אתה עוד תקבור את כולנו..." אמר מאירוביץ' וכולם צחקו "יש לך
כוח של משוגע."
קמחי קבר את כל הועד, אבל על מודעת האבל על מותו יחתום דוביק
מאירי, נכדו של מאירוביץ', ושליחי הועד הנאמנים ידביקו אותה על
גזע של וושינגטוניה. לאחר יותר משישים שנה יפשיר החיוך שקפא
ויהיה למצהלות נצחון...
בלי הכשרה של "החלוץ" ובלי לימודי אגרונומיה הצעיד צביקה את
המשתלה אל המאה העשרים ואחת. הוא איקלם במשתלה צמחים אקזוטיים
- סחלבים, קקטוסים ופרות טרופיים. אבא שלה לא אהב את זה. ביד
אחת נלחם בשמרנותם הקפואה של בני דורו, שחשבו שכאן, בארץ
ישראל, אפשר לגדל רק את שבעת המינים ובשביל הפרנסה גם פרי הדר.
בידו השנייה ניסה להלחם בחדשנותו פורקת העול של צביקה הכהן,
חתנו, אך כבר לא נותר לו כוח.
"מה זה כל הגידולי פרא האלה שהבעל שלך מגדל אצלי במשתלה..."
היה רוטן באזני בתו "...מה זה פה, אפריקה?"
נטע ניסתה לרצות אותו. היתה פורסת ומגישה לו עיגולים של אננס
וקוביות של מנגו ופאפאיה, אך הוא לא הסכים לאכול "אוכל של
פראים". כשהלם באגרופו, רעד השולחן. כוח של משוגע.
בן תשעים ושבע היה צריך אבא להיות השנה. חזק ובריא כסוס היה כל
ימיו, ומעולם לא חלה, למעט אותו התקף לב בשנות השבעים לחייו.
צליליה הרמים של הטלוויזיה הגיעו לאוזניה של נטע מעבר לגינה
הגדולה שהפרידה בין הבתים.
"אני שומעת את ההתחלה של 'פסוקו' מהטלוויזיה של אבא..." לחשה
נטע. צביקה שכב במיטה נים ולא נים. יעל ואיילת הקטנה היו
שקועות בשנה עמוקה. זו היתה שבת קיצית לוהטת במיוחד. רשתות
יתושים מאובקות חסמו את פתחי החלונות, וזמזום שלושת המאווררים
בחדרם הרדימו את צביקה המותש.
"איך זה שהוא עוד רואה טלוויזיה בשעה כזאת? הוא לא עייף
מלהישרף בשמש כל היום בים עם הקטנות?"
"הוא בטח נרדם מול הטלוויזיה כמו שאני נרדמתי עכשיו..." רטן
צביקה.
גיזה, אמה של נטע, נפטרה לפני כמה שנים, ממש לפני הולדת איילת.
לא קל לטפל בהורה קשיש, במיוחד בגבר בודד ועקשן כפרד זקן,
המטריח אותם דווקא משום שאינו רוצה להיות לטורח. הדבר האחרון
שרצה צביקה היה לצאת מתחת כנפי המאווררים אל הלילה המהביל.
אבל ולטר קמחי לא ישן. צלילי "התקווה" התחלפו בצפירת האמבולנס.
נטע הביטה בפרמדיק המעלה את אביה על האלונקה. ידיו של הזקן היו
שלובות בחיקו וביניהן נקמטה חוברת צבעונית.
הפרמדיק הצעיר חייך במבוכה. ללא הצלחה ניסה לחלץ את החוברת.
עיניה של נטע נעצמו בזעם, ממאנות להביט. דמעות אצורות צרבו
בזוויותיהן.
היא לא היתה יכולה לתאר לעצמה כיצד תישיר מבט אל מול המוני
הפרצופים הלועגים, המאירוביצ'ים וצאצאיהם. יותר טוב היה אם היה
חוטף התקף קטלני בגלל אשה בשר ודם, אפילו בגלל זונה. כולם היו
אומרים שקמחי "גמר והלך באותו הזמן", אבל דבר כזה...ערמת
ניירות... איזו בושה, כולם ידעו כולם ידעו כולם ידעו. צללי
העבר אפפו אותה. הגנן המשוגע. הגנן המשוגע הגנן המשוגע מסמטת
הפטל הקדוש. איזו חרפה תהיה מחר במושבה.
"אנחנו לוקחים אותו לבית חולים 'כרמל'" יד הססנית נגעה בכתפה
"גברת כהן, את שומעת אותי?"
"ה כ ה ן " בעיניים עצומות בחוזקה הטעימה כל אות, וקולה היה
קצר ונבחני, כמעט נשכני. היא הדפה את ידו. "קחו אותו לאן שאתם
רוצים, זה כבר לא משנה."
"אל תדאגי, הוא בסדר גמור." אמר הנער בחלוק הלבן והיא פקחה
אליו עיניים גדולות, מכירות טובה. הוא לא ימות?
"זה שלו. את יכולה להשאיר את זה אצלך."
היא חטפה את החוברת מידיו, ממהרת לקרוע אותה לגזרים, אך עצרה,
כשהבחינה באותיות הירוקות דהויות של הכותרת.
"שדרות הדובדבנים!?"
לעולם לא היתה מעלה בדעתה שהירחון, אותו הוציאו אביה וחבריו
לפני שנות דור, יוצא עדיין לאור.
"שתי פריצות דרך..." קראה נדהמת בדף הפתוח ש"אוזן חמור" קופלה
בקצהו. הדמעות צרבו את לחייה. "...הושגה בגידולם של עצי פרי
צפוניים וגרגרי יער במישור החוף. מעתה ניתן לגדל דובדבנים בכל
רחבי הארץ, אפילו באילת. הכלאה מוצלחת של אוכמנית עם פטל
מאפשרת גידול גרגר יער משובח אף יותר מזה הזכור לאלה מאיתנו
שהגיעו מארצות צפוניות..."
"חבורת צפעונים..." לחשה נטע וזרתה את נחשי הנייר הלבנים
לרוח.
ת.מ.ה.
| 