אז חיבקתי אותה חזק והיא חיבקה חזרה, צעירה מדי להיות אמא שלי
אז אולי אחות אבודה? אם אילן היה פה אז הוא בטח היה מרים גבה,
זורק איזה משפט על בנות והשטויות שלהן. גם אם היה, הייתי מחבקת
ואם הייתי יודעת איך הייתי מזילה דמעה אחת שקופה, שתדע עד כמה
זה עצוב לי שהיא נוסעת, עד כמה נגעה בי.
גופה נלחץ לשלי, פנייה נטמנו בצווארי ושיערה ליטף את פניי,
נשימותינו השתלבו לכדי פעימה אחת ואז ניתקה ממני, נשקה על
לחיי, חייכה חיוך קטן, מתרחקת, לא מספיקה לראות את חיוכי שלי.
כשאחזור אליו לדירה, יגיד ברשעות, "מה קרה בובל'ה, החברה שלך
נסעה?", אח"כ יגיד לי שזה לא נורא, "..יש לך אותי..", יצמיד
אותי לגופו הדובי, ינשק את המצח ויבטיח לי בקול מתחנחן שהלילה
יעשה לי טוב. את המילה "טוב", יהגה בקול עמוק ויעפעף בעיניו
באופן שיסחוט ממני גיחוך, אוהב.

בדרך הביתה, בג'סטי המקרטעת אני מתחילה להתכווץ בתוכי, הנשימות
מתקצרות, השפתיים מתייבשות, ובגרון הגוש המוכר שמסרב להניח.
גשם שוב מתחיל לרדת, בהתחלה טפטוף ואח"כ מבול שוטף ואני צוחקת
על עצמי ועל הסיטואציה המוגזמת הזאת, מרגיש כמו סצנת הסיום
באיזה סרט הוליוודי רגשני, הביקורת קטלו, העלילה לוקה בחסר,
המשחק לא אמין, אבל גם המבקר חמור הסבר, לפני שהתיישב לכתוב את
דעתו המקצועית, נישק לאשתו ועמד כמה רגעים נוכח ילדיו הישנים
שנת ישרים.

אז אנחנו מכירות בסה"כ חודש, ביקרה את ההורים שלה שגרים שני
בניינים מביתו של אילן. בת 27, גרה עם חבר שלה, מייקל,
בלונדון. חלקתי איתה ספסל, מנסה לספוג לתוכי קצת שמש ביום
הסגרירי הזה, מחזיקה את עיתון השבת, בוהה בתשבץ היגיון,כל קשר
ביני לבינו מקרי, מציצה לעבר ספר שירים של טד יוז שהיה מונח
סגור בחיקה.
היא מוציאה מתוך התיק תפוח ומציעה אחד גם לי, אילן ודאי עדיין
שוכב על הספה באותה תנוחה בה היה שהלכתי ורואה את ערוץ הספורט,
אני לוקחת את התפוח ונוגסת בו רק אחרי שהיא נועצת את שיניה
בשלה, מוצצת בהנאה גלויה את העסיס.
היא מתגעגעת לפירות של ישראל כך תאמר, אני מחייכת ושותקת, היא
תציג את עצמה ותספר שהיא פה לחודש, הגיעה אתמול בטיסת לילה.
כבר יותר מ-5 שנים שהיא לא פה ורוב החברים שלה נעלמו, נסעו או
התחתנו וגם ככה אף פעם לא היו לה יותר מדי חברים. ההורים שלה
מנג'סים לה כבר המון זמן שתבוא לבקר ועכשיו היא הגיעה, מופתעת
מהחורף כי היא זכרה שבישראל תמיד מזיעים ולמרות שאין מה להשוות
ללונדון, עדיין מאוד קר. "החורף הכי קר..", אני אגיד בטון של
קריינית מזג האוויר, "..בירושלים נמדדו בלילה ארבע מעלות מתחת
לאפס..".
כשאני נכנסת לדירה של אילן הוא עדיין שוכב, כצפוי, על הספה,
אני חושבת שמאז ומעולם הוא היה שם על הספה, אני חושבת שהוא
נולד לתוכה. כשאני שואלת אם הוא רוצה לשתות משהו חם, הוא
מהמהם, הגשם שוב מתחיל לדפוק על החלון ואני מערבבת את הסוכר
בתה, שמה כמה עוגיות בצלחת, מתיישבת לידו, מתאימה את גופי
לזרועו ושואלת מי מוביל.

אז חבר שלה, מייקל, קטן ממנה בארבע שנים, כלומר בערך בגיל שלי,
הוא אוהב אותה כמעט באובססיביות, היא תגיד ותחייך לעצמה, תלוי
בה. פעם איים שיחתוך את הורידים כי אמרה שתעזוב, אבל הם עדיין
ביחד והאמת היא שהיא בעצמה לא יכולה כל כך בלעדיו, מעמידה פנים
שזה זמני, אבל אפילו לי היה קשה לפספס שזה אמיתי. מייקל לומד
אומנות, היא כותבת, בעיקר שירה, בשביל להתפרנס היא מורה מחליפה
בבי"ס.
הם גרים בפרוור בלונדון עם החתולה שלהם אנט, חתולת רחוב פראית
ובכלל לא מחונכת, לא מתמסרת בקלות אך כשהיא מתרצה הגרגורים שלה
נשמעים למרחק של שני רחובות.
מייקל רוצה שהם יתחתנו, חושב שככה באמת תהיה שלו, היא רוצה
לעזוב הכל ולנסוע לטייל. הוא כתב לה כל מני פתקים חמודים
והטמין אותם בין החפצים שלה כי הוא רומנטיקן גדול, כשהיא מדברת
עליו היא מאוד נינוחה, גאה כמו בילד שלך, אני מצליחה להריח את
הניחוח שלו, מבצבץ בין כל מילה לתנועה, הוא מרחיב את נחיריי,
גורם לי להסמיק. "..מייקל אוהב את השיער שלי אסוף, ככה הוא
רואה יותר פנים..", היא תגיד. אילן מזכיר לי שאני מתפשרת, שאני
מתקשה להיות לבד, שאני מגמישה את עצמי לצרכיו כדי להרגיש
אהובה, כדי לאהוב את עצמי. אילן מזכיר לי שאני בודדה.

נסענו לירושלים, היא, אילן, חבר שלו רן ואני. רן, בניסיון
תמידי להרשים את הסובב אותו דיבר כל הדרך על עצמו, היא בהתה אל
מחוץ לחלון, הנוף נספג ומחלחל בה, משתקף מעיניה הצלולות.
ברובע הנוצרי, בעיר העתיקה, סטינו בסמטה אחת, מותירות בנשימה
לרווחה את אילן ורן לעצמם לדבר על משחק כדורסל כזה או אחר. היא
הוציאה תפוח, חצתה אותו עם סכין שהיה בתיקה מבעוד מועד והגישה
לי את אחד החצאים. אחר כך ביקרנו בקבר של ישו, מצטופפות בחלל
הקטן ואחר כך מתמסרות לקולות השרים בכנסייה. אין לה "פאקינג
כוח" להורים שלה, כך לחשה לי פתאום, הם כועסים עליה, רוצים
שתחזור הביתה. היא יושבת איתם ומתמלאת מיאוס, השתמשו בתירוץ
העצוב שאבא חולה כדי שתבוא לבקר, הם מזכירים לה דברים שהיא
רוצה לשכוח, חונקים אותה. כשהיא מדברת על מייקל הם נאטמים, לא
נוח להם שהיא חייה עם גוי, שהילדה המצטיינת שלהם ויתרה על
הלימודים, זנחה את משפחתה והלכה לגור עם איזה אומן מיוסר. "את
מבינה..", היא לחשה בזעם, "..אני גרמתי לכך שלאבא שלי יהיה
פאקינג אולקוס.. ואמא שלי, היא הזדקנה בגללי.. זה הכי קל
להאשים את הילדה הסוררת בכל תחלואי העולם, במקום לבדוק מה באמת
עושה את החיים שלהם לכאלו אומללים וכאלו קטנים...".אחר כך באבו
גוש לחשה לי שאין כמו להטביע את הייאוש בצלחת חומוס ושהיא
מצטערת שהיא שופכת עליי את הצרות שלה.
ובדרך הביתה השתדלתי לא לנוע, ראשה על כתפי, עיניה זעות תחת
העפעפיים, מצחה מקומט וכל שנתה מעידה על כך שמוטרדת. אילן שר
שיר יחד עם הרדיו בקול הבס שלו, מגניב לי מבט דרך המראה, מקשיב
לרן שדיבר על הפרשה הפוליטית האחרונה שהסעירה את המדינה,
הקשבתי למלמוליו עד שהטשטשו ונעלמו כשעייפותי הכריעה אותי.

בחודש הזה אנחנו הולכות לסרטים, יושבות הרבה יחד, מדברות על
ספרים. היא נותנת לי לקרוא כמה מהשירים שלה, חלקם בעברית וחלקם
באנגלית, כולם משוללי פאתוס, כנים, מתארים בקווים דקים, בלשון
ישירה את חייה, אהבותיה, פחדיה, געגועיה. היא מתכוונת להוציא
ספרון שירים אבל היא קצת מפקפקת בעצמה.
באחד השירים אני מזהה את עצמי, מעבירה את אצבעותיי בעדינות על
הדף, מצטמררת מהמרקם המחוספס שהמילים חרצו בו.

נותרו יומיים לעזיבתה. אני יושבת במשרד, מתייקת רשימות, כשלפתע
היא נכנסת, רטובה מהגשם וסמוקת לחיים, מתנשפת מריצה. לא שאלתי
איך ידעה להגיע למקום העבודה שלי, כי זה לא היה משנה, במקום זה
נכנסתי למשרד של דליה, מלמלתי משהו על כאב בטן ולפני שהספיקה
לענות כבר לא הייתי שם. רצנו את כל הדרך במדרגות, צוחקות,
מתרגשות כמו ילדות בנות שתים עשרה, גם את הדרך למכונית רצנו,
התנעתי עוד לפני שנטרקה הדלת ונסעתי בבטחון גמור לים. כל הדרך
שרנו שירים, ברגע האחרון הודיעו שהמורה חולה וכל התלמידים
משוחררים הביתה, חייכתי לעצמי, משחזרת את התחושה המתוקה של
חופש, חופש בלתי צפוי, מתנה.
חול הים היה מהודק מהגשם, ריחני, מתפורר ונשבר תחת נעלינו,
מתמסר לידינו הלשות בו כבצק. בנינו ארמון קטן בחול, הצבנו
בראשו שלושה צדפים והכרזנו עליו כעל ממלכתנו, צוחקות.
"כל כך כיף איתך ככה..", היא אמרה לפתע, כמעט בלחש, חייכתי
והרגשתי בחום השוטף את פניי, עוד יומיים היא נוסעת, לזרועותיו
של מייקל, לתלמידי הבי"ס בו מלמדת, לשיריה, לרחובות הזרים,
לפירות היפים העטופים כל אחד בנפרד, בשקית פלסטיק מרשרשת, מראם
מטעה, טעמם תפל.

באותו הלילה חלמתי חלום. בחלום היינו שתינו בים, בלילה קיצי
אחד, מסונוורות מהירח, שוכבות על החול שעדיין היה חם מהיום.
נכנסות למים, פושטות קודם את בגדינו, נכנסות למים לאט והמים
חמימים, מלטפים. כשאנחנו באות לצאת, אנחנו מגלות שהבגדים אינם,
בהתחלה הדבר נראה זניח אך ברגע אחד תחושת הבטחון מתערערת כשאנו
יוצאות והקור שורף בבשר שלנו, שוב חורף והגשם מתחיל להצליף
בנו. היא מאשימה אותי, מדברת אליי באנגלית, שוכחת לפתע את שפת
אימה, מגמגמת בעברית במבטא מובהק, צועקת שזאת אשמתי. הגשם שוטף
אותנו ואני מוכת תדהמה מביטה בה, מתמלאת כאב, מתייסרת, ממלמלת
שזאת לא אשמתי שאני כזאת. זאת לא אשמתי...  
התעוררתי מהחלום מבוהלת, התהפכתי לכיוון אילן, הרמתי את זרועו
הכבדה והנחתי את ראשי בחיקו, מתייפחת בשקט. אילן חיבק אותי
מתוך שינה ואני מוללתי את שיער חזו באצבעותיי, נרגעת לקצב
נשימותיו, מניחה לעצמי להתמכר לחום שהוא מפיץ, להבל שינתו.

אז בטח נשמור על קשר למשך כמה זמן, כמה מכתבים, תשלח תמונה שלה
ושל מייקל מהחופשה הבאה שלהם יחד, תשלח לי עותק מהספרון
שתוציא, כריכה רכה, הקדשה עניינית. נבטיח להיפגש, נצחק על כל
מה שהיה, אבל זה לא יחזור.
אילן יציע לי לעבור אליו רשמית, אני אסכים. זה יהיה בסוף
החורף, לפני שאעלה בפעם הראשונה כדיירת חוקית במדרגות, עם תיק
אחרון וחפצים בודדים, אני אשב על הספסל, אעצום את עיניי, אוציא
כמו מתוך הרגל תפוח אחד מהתיק ואסיים אותו רק עד החצי.