מרחפת בחלל האין סופי של החיים ומתעלמת מאלפי העיניים הקטנות
שננעצות בה בשנאה ובהתמדה בלתי פוסקת, היא היתה שונה או לפחות
ככה חשבה, ככה כולם חשבו.
נערה נמוכה עם פנים עדינות וקרחת עומדת ללא קליפות מול העולם
וחושפת את עצמה למבטים הסקרנים של העוברים והשבים, היא היתה
נדירה, אותו סוג נדיר של אנשים שלא מפחדים לפחד, והפחד הזה
עושה אותם לכל כך חזקים.
היא ידעה לשמוע ולראות דברים שאף אחד לא ידע היא הכירה אותך
יותר ממה שאתה הכרת את עצמך, אנשים נתנו לה לברוח ללכת מהם,
הרחיקו אותה מעליהם פחדו ממנה פחדו ממה שהיתה.
מיוחדת קראו לה, זה לא שלא היה לה שם אבל כולם כבר שחכו אותו
ורק עמוק בתוך הלב שלה היא ידעה את שמה, אותו שם רחוק שנשכח
מראשי האנשים.
היו לה פנים יפות עדינות שילוב חסר הגיון בין תמימות לערמומיות
וחוכמה, רובם שנאו אותה, הם שנאו את הכוח שהיה בה, אותה עוצמה
מחשמלת שהיו חשים עמוק בתוכם שהיתה מביטה בהם במבט החודר שלה
שקילף מהם את כל הקשיחות והסתכל במחשבותיהם העמוקות ביותר.
נערה בודדה שמטיילת מנפש לנפש ולא מוצאת מקום לנוח מחפשת אהבה
ומוצאת אותה בכל מקום אבל לא הי הנאהבת רק אנשים אחרים והיא
רואה את כולם כל כך אוהבים ואף אחד לא אוהב אותה.
בעולם הזה שמחשבות היו מילה גסה היא היתה מוחרמת אנשים לא אהבו
לדבר איתה יותר מידי אימהות הרחיקו את ילדיהן הקטנים שלא ישמעו
דברי תועבה כמו מחשבה חופשית.
היא הלכה נגד הזרם במין חוסר תושייה כאילו לא היתה מסוגלת
אחרת, היא מסתכלת על כל אותם אנשים שנגררים בזרם ההמון של דעות
ורעיונות ולא מסוגלת שלא לשנוא אותם, שוב כואב לה תמיד אותו
כאב מוכר שצף ועולה במערבולת המחשבות העגומות שלה היא נותנת לו
לסחוף אותה איתו והולכת לפי החוקים השקריים שלו היא לא במצב של
שליטה, אהבה להיות ככה להיגרר אחרי רצון לא נודע של פחד וכאב.
היא ידעה לראות את כל השקריים שהאנשים היו מפזרים סביבם לפעמים
בלי בכלל לשים לב, ידעה לקלף מאנשים את מסכת הצביעות העבה שלהם
ולחשוף את אותו אני אמיתי שאף אחד אף פעם לא רואה אותו אני
אמיתי קטן כל כך שבקושי רואים אותי כי הוא כל כך התכווץ מחוסר
שימוש וכמעט שנשכח שתוך המוח ההולך ומתמלא במחשבות על איך
להרשים את הסביבה אבל תמיד נשאר שם מכווץ בפינה נלחם על חייו
מול הצביעות החזקה.
פעם היא ניסתה לחפש מישהו שהאני שלו גדול ושהוא לא חסר שימוש
שנים שהיא הסתובבה בעולם מחפשת מישהו אחד כזה אבל מעולם לא
מצאה היא ידעה שלעולם גם לא תמצא ובכל זאת היא ממשיכה לחפש לה
אחד כזה, מין תקווה עמומה כזאת מטרה בלתי נראית שממשיכה להוביל
אותה בחלל שאין לו סוף ואין לו התחלה.
היא לא היתה באמת, מישהי שאין לה חיים והיא גם לא מתה היא היתה
צל מזדמן על הקיר של הבית מישהי שלא נולדה מעולם אבל קיימת
חסרת צבע וצורה ומושלמת כל כך.
היא היתה היא וזהו אף אחד לא הכיר אותה באמת  היא היתה הכי
בודדה בעולם וכולה היתה מלאה בשתיקה עצובה של צער, כל העצב
בעולם נשפך לתוך הנפש העדינה שלה היא אספה אותו בתוך בקבוקים
גדולים של דמעות זכוכית דקות שנשרו מעיניה בשקט לילי.
היו לה מעריצים רבים ואף לא חבר אחד מעולם לא חשבו כי היא
זקוקה לחברים תמיד נראתה מאושרת ובתוך תוכה הדמעות רק המשיכו
לרדת לתוך בקבוקים מפלסטיק.
היא שנאה את השנאה וזה היה הדבר היחיד ששנאה היה בה כל כך הרבה
טוב שהעולם פשוט לא היה מסוגל לקבל.
היא היתה מטורפת חסרת מקום וגבולות עצמה באמת ולא עצמה אף פעם,
היא היתה לא אמיתית היה היתה חסרת הגיון.
היא שרה שיר עם מילה אחת מילה עתיקה כל כך שאיש לא מכיר אבל
במילה הזאת ידעה לכבוש ולהוציא מבן אדם את האמת האדירה שגלומה
בו.
היא היתה כלום והכל ביחד כוח שאין לא גבול והיא היתה חלשה.
חלשה כמו אותו אני אמיתי שיש בכל אחד, קטנה קטנה.