בן עשר הייתי כאשר הגיע ג'ו לביתנו. שבע עשרה שנים מלאו לו אז,
אך קומתו היתה כקומתי והוא כחוש כילד.
כפות ידיו הגדולות של אבא נחו בכבדות על כתפיו הצנומות,
וכשהציג אותו אבא בפנינו כעובד החדש, המצטרף למשק הבית כבש ג'ו
את מבטו בקרקע.
הוא יהיה נהג מתלמד, ויעסוק גם בעבודות הגן הקשות, שאינן לפי
כוחה של אמא. (אמא הגביהה גבות בתמהון מאופק. מראהו השברירי של
הנער עשוי להיות מטעה. זהו גזע אנשים חסון, למרות דקות
אבריהם.)

לבסוף הרים הנער את ראשו המושפל ארצה, ומתוך פניו ניבטו אלינו
עיניו של אבא. גם חיוכו, למרות שהיה נבוך במקצת, היה החיוך
הבוטח של אבא. הצבעים שונים היו, אך הדמיון בתווי הפנים היה
בולט לעין.

ג'ו מילא את תפקידיו היטב. הוא הסיע את הורי ואותנו - הילדים,
וגם מעבודת הגן לא משך ידו.
אמא, במחמאה נדירה, אמרה פעם כי הצמחים אוהבים אותו. כן, היא
שנאה אותו, והגיוני הילדותי אמר לי כי היא  מקנאה באצבעותיו
ה"ירוקות".

שעות ארוכות שהה בגן. הוא לא ניסה לאלף את צמחיו בשוט הסדר
והשורות הישרות, וריחות היער וצבעיו הפרועים הכתימו את גנה של
אמי זעיר פה וזעיר שם בנגיעות קלות ממכחולו של אמן. שעות
ארוכות ביליתי במחיצתו, ואמא לא אמרה דבר. כאילו דבר לא אירע,
כאילו נמצאנו, מושא-שנאתה ואני, על אי בודד של זמן נפרד, אשר
אינו מקושר כלל להתרחשויות היומיומיות.
הייתי ילד בלתי מקולקל. האומנם? היסודות, עליהם נבנתה החברה
במקום ההוא, ההפרדה הברורה בין "אנחנו" ו"הם" וההכרה המעמדית
החזקה, לא התאימו לחולמנות הטבועה באופיי, ועל כן לא העיב דבר
על יחסי לג'ו. הוא דמה להבל העולה מן הים - חמקמק ושקוף ואופף
אותך מכף רגל ועד ראש. אמא היתה כסלע איתן. היא, השקולה
והמדודה, יצאה מגדרה בגללו.
"הוא איננו יודע את מקומו."
זו היתה האשמה חמורה בעולמה המסודר בקפידה. הליכותיו של ג'ו לא
היו כבושות די הצורך. גאווה שקטה קרנה ממנו.
   
מאוחר יותר, כשבגרתי מעט, סברתי כי סיבה אחרת היתה לתיעובה
אותו. ודאי דמיונו הרב לאבא, הוא שהרתיח את דמה הצונן ולא
"עזות המצח, אשר אינה יאה לבני מינו".
לא צדקתי. בדבריה של אמא לא קופלה כל משמעות נסתרת, ובכל מקרה
איש לא פגע בכבודה, כיוון שג'ו לא בנו של אבא היה, אלא אחיו
למחצה.
ג'ו היה בן תערובת, בנם של סבי ובת ילידים.

                                 

 
                           
אמו של ג'ו היתה ילדה, כאשר ראה אותה הנער, שהיה סבי.
גופה הדק היה עטוף יריעת בד תכולה ודקה, ורוח בוקר נשבה בשערה
השחור והחלק. היא חייכה, פיה מוסתר בכף ידה, והחוותה קידה קלה.

בערוב ימיו עזב סבי את סבתי הצעירה ממנו בשנים רבות ואת בנם,
אבי. הם נותרו בבית המשפחה הגדול, והוא הלך אל אהובתו שהזקינה.
חוטי כסף נצצו בשערה.
יחד גידלו את תינוקם היחיד, אשר נולד להם בזקנתם, ילד יפה וקטן
איברים, שגוון עורו כגון הקפה בחלב - אביו ואמו גם יחד.
שמו האיטלקי הזר, ג'ובאני, (שהפך מאוחר יותר לג'ו...) ניתן לו,
כיוון שהיה שונה במראהו הן מאדוני המטעים בהירי העור וגבוהי
הקומה והן מילידי האי, פועלי המטעים הצנומים וכהי העור.

על זר לא תחול ההפרדה הגזעית הנוקשה, על כן עזבו הוריו בסתר את
האי, וחזרו עם בנם זמן מה לאחר היוולדו, כשהוא "מטוהר" מכל
רבב. אביו הוסיף להיות אביו, ואילו אמו היתה לאומנתו.
באהבת-אם גידלה וטיפחה את הילד, אשר נמסר לידיה לאחר מותה של
אמו ה"אמיתית" בלדתה אותו. רוונה היה שמה, רוונה לבית ג'וליטי.
היא היתה בת למשפחה  מיוחסת, ולא היתה, כמובן, ולא נבראה
מעולם.
ג'ובאני טופח כנער בן טובים. מעל למטתו תלויה היתה תמונה גדולה
של אמו הבדויה במסגרת עץ כבדה. רוונה ג'וליטי, נערה עדינת
פנים, ששערה כהה היה, וכהה היה גם גון עיניה, הביטה בבנה מתוך
הלא כלום אשר ממנו באה.
הוא שקד על לימודיו, והתעניין בהיסטוריה האירופית בכלל
ובפוליטיקה האיטלקית בפרט, כיון שמשפחת אמו, משפחת ג'וליטי,
היתה מעורבת בה. אחד מאבותיה, Giovanni Giolitti, שעל שמו היה
קרוי, אף הגיע למשרת ראש ממשלה.
ג'ו הרבה להתבונן בתמונת אמו, אך מעולם לא שאל דבר ולא הביע
רצון לפגוש אחד  מבני-משפחתה. גם תושבי האי אימצו ברצון את
גרסת האם המתה, למרות שבעומק לבם ידעו, אולי, כי הכל כזב,
ואולי דווקא משום כך...
שנות ילדות מאושרות חלפו על ג'ו במחיצת אביו ואמו (שכן הוא אהב
את אומנתו כמו היתה אמו כמעט...). היו אלה גם שנותיהם המאושרות
ביותר של הוריו, למרות הסתירה שהתקיימה בין אהבתם לבין טיפוחו
של בנם כבנו של אביו בלבד. הם התכחשו לצלם אמו יולדתו, אשר
השתקף בבירור בפניו של הבן.
אביו של ג'ו, סבי, לא איש של רעיונות נשגבים היה, וענני מחשבות
סבוכות ומפותלות לא הקדירו את שמיו הצחים. הוא חי עם אשה
אהובה, ובכך יושבה הסתירה. השקר, שליווה את בנו מבטן ומלידה,
היה מחוייב המציאות, ומשום כך היה לאמת. בבקרים נהג סבי
באדיבות מרוחקת באומנתו הקשישה של בנו, ועל משכבו בלילות עטפו
זרועותיו את אהובת נעוריו.

כשהיה ג'ו בן שבע עשרה כמעט, נפטר אביו. אמו, שחששה להיוותר
לבדה, ולאבד גם את בנה היחיד לאחר שנעזבה לצמיתות על ידי אביו,
סיפרה לו על מוצאו. כך, בהרף עין, הפכה אומנתו הקשישה והאהובה
לאמו, המשרתים ופועלי המטעים, אליהם התיחס תמיד בחיבה פטרונית,
היו לאחיו, ובני האדונים, חבריו לשעבר, הפנו לו עורף.
הקפה בחלב הפך שקוף.

גם על קיומו של אחיו הבכור נודע לו מפי אמו, ובוקר אחד - לאחר
פטירתה של אמו - הופיע ג'ו במשרדו של אבא. בחיוך מבוייש פרק את
תרמילו משכמו.

ברור לי כי קיומו של אחיו היה ידוע לאבא, אך איני יודע אם סיפר
לאמא, או לאחד מבני המשפחה, כי הנער שהופיע בביתנו, הוא בן
משפחה. את הדברים שמעתי מפיו של ג'ו, ומעולם לא טרחתי לברר את
אמיתותם עם בני משפחתי, שכן הידיעה, גם אם היתה כזו, הוצפנה,
ודאי, כה עמוק בלבם עד אשר נגוזה.
עולמו של הנער, ג'ו, קרס, ועולם אחר טרם נבנה על חורבותיו. הוא
עשה את מלאכתו בביתנו באופן מושלם, כיוון שכך ציפו ממנו. הוא
ידע כי עולמו איננו עוד, אך הידיעה לא חלחלה עדיין ללבו. אדנות
לא כבושה קרנה, איפוא, ממבטו, והעלתה עליו את חמתה הצוננת של
אמי.


http://stage.co.il/Stories/402189

ת.מ.