בשעה שנקבר בנו כמעט ולא הרגיש חיים כלום. אמנם גופו נמצא
במקום הנורא והמשונה הזה, אך נשמתו נתלשה מתוכו וברחה אל
מחוזות אחרים, רחוקים יותר, מקומות כאלו של חצי מציאות וחצי
חלום, בהם ניתן לרחף במצב של נים לא נים, ופתאום הבין, לראשונה
בחייו, מה משמעות אותו ביטוי מצחיק ששמע פעם בשיר.
עד היום לא הופיע בבית הקברות, אלא רק כדי להשתתף בהלוויותיהם
של קרובים שאינם בקרבה ראשונה. הוריו חיים וגם שתי אחיותיו,
וגם הוריה של נועה אשתו ואחיה.
את נועה חיבק בכל משך הזמן שפסע ועמד שם, חיבק ולא חש כלל שהוא
מחבק.
אחר כך חזרו כולם הביתה. כשנשכב על המיטה עם בגדיו ונעליו, עלו
במוחו כל תמונות ההתרחשויות בהלוויה, מסודרות היטב כבסרט ערוך
ומלוטש. התפלא כיצד שם, כשעמד בחלקה שנועדה לקבורת פעוטות,
והחלקות שם כה קטנות, כה מתאימות לילדים רכים, עד שבא לך לומר
"איזה ממי," כמו שנועה נהגה לומר לבן שלהם כשהתפאר בפניה בציור
או בגזירה או בהדבקה פרי ידיו, ממש מיניאטורות של קברים, קברים
לבובות, כמעט ולא הבחין מה קורה סביבו, ורק נהג לפי כללי הטקס,
כמו תוכנת להם מראש. בכה, אמר קדיש, חיבק את אשתו, ונהג באיפוק
המתבקש מאדם מיושב בדעתו כמוהו.
ואז החל להבין את גודל האסון ואת גודל הכאב, והבין שהכאב רק
ילך ויתגבר, ילך ויתעצם, ויחתוך אותו לחתיכות, עוד הרבה זמן,
הרבה מאוד זמן, ואין לו מה לעשות נגד זה, ממש כלום. ביקש
להישאר לבד, לכל היותר עם נועה לצדו, ושלא תחל נהירת המנחמים
לביתו, ובייחוד לא הוריו ולא הוריה של נועה, כי מול עיניהם
הדומעות מצער אמיתי, יתקשה באמת לעמוד, בעוד שבלעדיהם יהיה
מסוגל לרבוץ כך סתם בבית ולהחזיק מעמד איכשהו.
אבל הבקשה שלו לא נענתה ובמשך ימי ה"שבעה" זרמו בלי סוף מנחמים
מכל הצדדים, הוריו והוריה שלארבעתם לא העז להסתכל בעיניים, שתי
אחיותיו ואחיה של נועה, שכנים, ועוד כאלו שהם מהמשפחה שלו ועוד
אחרים שהם מהמשפחה של נועה, ממשרד האפוטרופוס הכללי בו עבד
כעורך דין המייצג את המדינה ככונס נכסים מול פושטי רגל
למיניהם, ומבנק הפועלים שם נועה עבדה.
חיים מעולם לא קינא בה בשל משכורתה הגבוהה משלו, ואף בירך על
גורלו הטוב המאפשר לו לעבוד כל יום עד השעה ארבע אחר הצהריים
בלבד, ובקיץ עוד שעה אחת פחות, ללא לחץ של רדיפה שאין לה סוף
אחרי דרגות וקידום בהיררכיה הארגונית כלפי מעלה, ולעשות את כל
מה שהוא אוהב בזמנו הפנוי, כמו ללכת להצגות יומיות, ולקרוא,
ולשחק ברידג' באופן קבוע במועדון.
ומשהתדלדל זרם המנחמים מצא מעט מרגוע לנפשו בשכיבה חסרת פשר
במיטה, והיתה זו נועה שהודיעה לו שתמו ימי השבעה ועליהם לחזור
לעבודה. כרגיל התעשתה ראשונה מבין שניהם, בהיותה בעלת אופי
מוצק ותמיד עמדה איתן עם שתי רגליה על הקרקע, סוללת לעצמה
מסלול חיים ברור המתנהל לפי תוכנית משורטטת היטב, המנסה לקחת
כל אפשרות בחשבון, כדי לקדם כהלכה הפתעות מהסוג הרע ולהתגבר על
כל מכשול שיעמוד בדרכה להגשים את כל מה שהועידה לעצמה בחיים.
רק שהרעות שניחתו עליה היו כאלו שלא היה לאל ידה לעשות מאומה
כדי להקהות את עוקצן המר המזרים לדמה מנות רעל ומשחיר את
הבהירות שביקשה להאיר בה את חייה שלה ושל משפחתה.
ולפני שהבן היחיד שלהם נהרג, ממש כמה ימים לפני שמלאו לו חמש
שנים ושישה חודשים, ברחבה שבהמשך לבתי העסק והחנויות הרבות
הקרובה לדירתם ברמת אביב, דירה בת שלושה וחצי חדרים שלחיים
נראתה נאה ומרווחת, ונועה לא פסקה מלהלעיט אותו בתוכניותיה
כיצד יעברו תוך חמש שנים לדירת גג מפוארת ורבת חדרים באחד
הבניינים הגבוהים המורמים סמוך לביתם הנוכחי, היו לה שתי לידות
מוקדמות ושתיהן הסתיימו במות הוולד. נועה ילדה את בנם שנה אחרי
שנישאו בלידת עכוז שהכאיבה לה מאוד. חיים סבל את סבלה והתייסר
לא פחות ממנה. וזאת מעצם אופיו הטוב ולבו הרחב והרגיש לסבל
הזולת, בפרט לסבלה של אשתו, אותה אהב מאוד כאדם וכאישה. מעולם
לא חלק על דעתה ונתן לה יד חופשית בכול, ולא התלונן על שהיא
שוהה במקום עבודתה שעות על גבי שעות מדי יום. "רק כך מתקדמים,
רק בהשקעה מאומצת ללא חשבון של זמן," התבטאה כלפיו לא פעם.
והבן שחור השיער והעיניים שקצת דמה לנועה וקצת דמה לחיים ומאוד
דמה לאח של נועה, השכיח ממנה וממנו באחת את כל התלאות של
ההיריון הקשה. ומשמלאה לו שנה אחת, וניכר היה כבר בבירור שהוא
מוצלח מאין כמוהו, וחטא הוא שלא להביא לו אחים ואחיות, החליטו
חיים ונועה, ללא שמץ של היסוס, להביא לעולם עוד ילד אחד, וגמרו
כבר אומר שאחרי שהשני ייוולד, יחכו עוד שנה אחת בלבד ויביאו
עוד אחד. נועה נהגה אז לומר "צריך לנצל את התקופה שגם ההורים
שלי וגם ההורים שלך צעירים מספיק לטפל בילדים שלנו." והם אכן
נתנו להם גם מכספם וגם מזמנם.
ונועה נכנסה להיריון, וכמו עם בנה הראשון ללא כל בעיה, התקדם
ההיריון יפה לשמחת כולם, עד לחודש השישי, ואז חשה ערב אחד כמו
צירי לידה בזעיר אנפין, וידעה שמשהו לא טוב עומד לקרות, וחיים
הביא אותה בבהילות לבית החולים ושם הפילה בת במשקל שש מאות גרם
בלבד, ועוד יומיים חיה באינקובטור, עד שמתה.
ובאותם יומיים לא מש חיים מבתו שדמתה בגודלה ובעורה הוורוד
לבובה שבנו נהג לשחק בה, ונועה לא ירדה אפילו ממיטתה בקומה
האחרת בבית החולים כדי לבוא להציץ בה, משום שידעה שהבת תמות,
ומשום שידעה שאם תביט בה ותראה אותה תתקשר אליה כה חזק עד שלא
תוכל לשאת את מותה ותישבר.
ולאחר המקרה הזה עברה נועה סידרת בדיקות אצל מיטב המומחים,
ונחקרה ההיסטוריה המשפחתית שלה ושל חיים, עד שהרופאים קבעו,
בהחלטיות כמעט, שהלידה הראשונה והטיפול בה גרמו לרחמה של נועה
להיות קל ורפה עד שאינו מסוגל להחזיק את היצור המתפתח בו
בחודשים האחרונים של ההיריון ולכן היא מועדת להפיל את ולדיה.
ונועה שאלה את הפרופסור, וחיים השתומם מהיכן היא שואבת את
האומץ לשאול שאלה כה ישירה ונוקבת, "מה זה אומר? לא אצליח יותר
ללדת?" והוא ענה "חלילה, רק צריך לשמור." והובהר לנועה
שבהיריון הבא, מהחודש החמישי בו לכל המאוחר, היא תיאלץ לבלות
במיטתה עד למועד הלידה, כשרגליה מוגבהות ככל שניתן, ורק כך
תימנע הסכנה שתפיל בשנית.
חיים יעץ לנועה שיחכו כמה שנים. כמה שהוא לא מבין במערכות
הפריון הנשיות, לדעתו הזמן ירפא את רחמה הרופס שיתחזק עם השנים
שתחלופנה, ומשיחותיו עם הרופאים די השתכנע שבסופו של דבר גם
להם אין תרופה בדוקה, והגורל והמקריות וטבע האדם משחקים תפקיד
מכריע. אך נועה החליטה שלא תחכה ותיכנס מיד להיריון נוסף ותעשה
כל מה שמצווה עליה כדי להבטיח שתלד בזמן, אפילו במחיר היעדרות
ממושכת מהעבודה בבנק, ועל אי הנוחות שלה ברביצה של כמה חודשים
במיטה כפגר היא מוחלת ומבליגה.
ונועה הרתה בשלישית ועד החודש החמישי עבדה במרץ כהרגלה,
ובחמישי נכנסה למיטה ושכבה בה בדיוק כפי שהמליצו הרופאים,
וחיים דאג לכל מחסורה ודאג להנעים לה את זמנה ואת זמנו של בנו
שהיה באותה תקופה בן שלוש שנים. וכשנראה היה שהכול כבר מסתדר
ובא על מקומו בשלום, חשה נועה שוב את אותה תחושה של לידה בזעיר
אנפין והרגישה שמה שיש לה בפנים עומד לצאת בכל רגע, והיא עדיין
טרם סיימה את החודש השישי להריונה.
היה זה ביום שבת לקראת הצהריים, באותו היום וכמעט באותה השעה,
בה תפגע שנתיים יותר מאוחר המכונית שיצאה בדהרה מהחנייה בראשו
של בנם שרכב באותה עת על אופני הבי.אמ.אקס שלו, להנאת הוריו,
הצופים כיצד הוא מצליח שלא למעוד לאחר שרק לפני שבוע הוריד
חיים מהאופניים שלו את גלגל העזר השני, ושבוע לפניו את הראשון,
ולימד אותו במסירות כיצד רוכבים בעזרת גלגל עזר אחד בלבד, וללא
גלגלי עזר בכלל.
וחיים לקח אותה לבית החולים, והוא זוכר היטב כמה היתה נועה
מבוהלת, כפי שלא היתה מעולם, כמה היא איבדה מביטחונה העצמי,
תכונה שהייתה כה חזקה בה ועוררה כל כך את הערכתו של חיים אליה,
וכמה מיאנה להתעודד ממילות הנחמה שהשמיע לאוזניה, כשהבטיח לה
הרים וגבעות של כל טוב, ושהכול יסתדר והרופאים יטפלו בה,
וימנעו ממנה לידה מוקדמת כמו אז. ולרוע המזל צדקה נועה בפחדיה,
וגם הפעם לא ניתן היה לעשות מאומה, ונפלטה מרחמה עוד בת קלת
משקל והיא אף החזיקה מעמד פחות מהראשונה, חייתה שעות ספורות,
מונעת מאמה את ההתלבטות האם לגשת ולראות אותה.
והרופאים אמרו את מה שחיים אמר לנועה, שראוי לחכות כמה שנים,
שהטבע יעשה את שלו, שהגוף יתחזק, ורבים הסיכויים שכעבור כמה
שנים יתכווצו השרירים הרפויים ברחמה של נועה וישובו למצבם
שלפני לידת בנם, והיא תוכל ללדת תינוק בריא בזמן. פשוט אין מה
לעשות אלא לחכות כמה שנים.
וסדק נפער בנפשה של נועה, סדק דק וסמוי, ויחד עם זה סדק שלא
הצליחה לאחותו ולרפאו, כמה שהשתדלה, בעבודה קשה ומאומצת בבנק,
שקצרה הישגים רבים, עלייה במשכורת וקידומה לדרגת סגן מנהל
הסניף, ובאהבה היתרה שהרעיפה על בנה היחיד ועל בעלה עד שלא עמד
לו כוחו להשיב לה כגמולה והרגיש שהוא נחנק, ואז השתלטה עליה
אדישות כלפיו, וכמעט שלא התייחסה לנוכחותו בבית, כמו שקוף היה
לגביה. והוא קיבל את הכול בהבנה ולא התלונן, גם לא על העודף
וגם לא על החוסר, מעצם אופיו הנוח וטוב לבו, ובעיקר משום שהבין
את הצרה העמוקה שנקלעה אליה, וכמה היא מרגישה אשמה כלפיו
וחוששת שבגללה יהיה לו רק בן אחד ויחיד.
והמשונה הוא שדווקא לאחר האסון הנורא מכול, היא זו שהתאוששה
ראשונה והכריחה אותו לחזור לעצמו ולחזור לעבודה ולעיסוקיו
החביבים עליו, לצפייה בסרטי המתח והפעולה, לקריאה בספרי הבלש,
וחיים הוא מגדולי הידענים של הספרות הבלשית, ולחזור לשחק
פעמיים בשבוע ברידג' במועדון החובבים, משחק ששעמם את נועה מאז
ומתמיד.
והיא השקיעה את כל כולה בעבודה, ודבר לא עניין אותה בעולמה
למעט עבודתה, למעט הקריירה שלה, ובלילה הייתה עולה עליו לגיחה
קצרה, לצאת ידי חובתה, כי עמוק בתת הכרתה רמץ ניצוץ שהזכיר לה
שהיא אישה. ולא למען הנאתה באה עליו, ולא למען הנאתו, ולא למען
שיופרה רחמה ברביעית, והם פסקו לחלוטין לדון בעניין זה, רק
רצתה שלא תיכבה בה לעד אותה גחלת נשית, משום שהבינה שאז תהפוך
למכונה מתוכנתת וייעלם ממנה השריד האנושי האחרון.
וחיים רק התקיים. המשיך אמנם לעבוד במשרד האפוטרופוס הכללי
ברחוב הראשי בתל אביב, סמוך לחוף הים, אותו החל לפקוד לאחר
האסון כפי שלא נהג קודם לכן, בין השאר משום שלא היה לו משהו
אחר לעשות בזמנו העודף מאז שאין לו מישהו לדאוג לו ולהיות
במחיצתו, וגם המשיך לקרוא את ספרי הבלש ולראות את סרטי המתח
והפעולה, ולשחק ברידג', אבל הכול עשה מוכנית, בלי שחש הנאה
וחדווה. כמעט הפסיק לחוש משהו מכל הסובב אותו, הכול כה זר
ומוזר היה לו, והוא הפסיק להבין מה הוא עושה ולמה הוא עושה ומה
החיים רוצים ממנו, ובעיקר לא ידע מה עליו לעשות כדי לצאת מהמצב
אליו נקלע והאם פעם יהיה לו טוב, והאם פעם ייוולד לו ילד בריא
שיחיה הרבה זמן, לפחות שהילד הבא שלו יקבור את אביו ולא להפך.

ונועה קיבלה הצעת מישרה מפתה, סגנית מנהל סניף בנק הפועלים
בלוס אנג'לס, במגמה שמהר מאוד תחליף שם את המנהל הפורש
לגמלאות, והיא ביקשה לנסוע, וחיים שלא כהרגלו, התנגד לה, אמנם
בקול עצוב ועייף, אך בנחרצות. ונועה הטיחה מולו "אף פעם לא היו
לך אמביציות להתקדם, תמיד אני הייתי זו שהשגתי הכול. אתה רק את
הזמן הפנוי שלך מחפש, ואפשר לחשוב בשביל מה. בגלל זה הלכת,
יחיד מכל המחזור שלך, לעבוד במשרד הממשלתי העלוב, עם משכורת
עלובה, בלי שום סיכוי להגיע למשהו, רק לסמוך על אשתך שתדאג לך
אתה יודע."
ופעם היו מילים אלו פוצעות אותו ומעליבות אותו, ופעם עוד היה
מתמעט מולה, ומסכים אתה בכול, ומן הסתם היו היא והוא ובנם
אורזים את המזוודות ונוסעים לאמריקה, והיא, מן הסתם, היתה
מסדרת לו שם משרה במחלקה המשפטית של הבנק. רק שכל זה היה פעם.
ועכשיו הדברים שאמרה נראו לו תפלים וחסרי חשיבות, ושניהם ידעו
שהיא מבקשת לריב אתו כדי לחזור להיות אנושית, ולומר לו כביכול
את אשר מסתתר עמוק בלבה, רק כדי שלא תחפור עוד יותר עמוק בלבה,
ותגלה שרק שינוי של אלפי קילומטרים, ואף הוא בספק רב, יכול
להסיר ממנה את אבן הרחיים של הצער והייאוש והכאב וחוסר התקווה
המתמשכים ומושכים אותה בהדרגה ובביטחון רב, אל גבול הסוף, אל
שממת השיגעון שממנו לא תיחלץ.
והם שניהם בכו, כי ידעו שאין להם מה לחפש ביחד יותר, וגם לא
ביחד הם יתקשו להימלט מכל מה שקרה להם, בתקופה כל כך קצרה,
פחות משש שנים, וחיים בכה יותר ממנה, כי כזה הוא באופיו, וגם
משום שבכה עליה, שגורלה קשה משלו, והיא תגרור אתה, גם מעבר
לים, את רחמה הבוגדני, והוא אולי יצליח להתנחם ממות בנו בילד
חדש מאישה חדשה. והם התגרשו כדת וכדין, ללא מריבה, ללא איבה,
ללא מרירות הדדית, רק עם מרירות מעצמם, מגורלם, רק עם המון פחד
כיצד ימשיכו להתמודד עם מראות הפלצות המלווים אותם של ראש בנם
המרוטש והנופח את נשמתו מול עיניהם.
והיא השאירה לו את הבית, וממילא מיום ליום התקשתה לגור בו, כי
זיכרונות בנה ספוגים היו בקירותיו, ונטפו מהם, בפרט מחדרו
שטופח על ידה באהבה כה רבה, ומאז המקרה הנורא גם היא וגם הוא
נמנעו מלהיכנס אליו, ולנקות אותו, ולהתבונן בתמונות,
ובצעצועים, ובכלי מיטה, בפרט במערכת הסדינים והציפות המעוטרים
בתמונות של דונלד דק ומיקי מאוס, ובבגדים בנעליים ובסנדלים
שלו, ובספרים שלו, וביצירות שלו מהגן הפרטי מגיל שנתיים עד גן
החובה, וביצירות שלו מהקייטנה ומהחוגים שנועה הקפידה לשלוח
אותו אליהם.
וחיים המשיך להתקיים מבלי להבין מה בדיוק הוא מחפש בחיים ומה
החיים הועידו לו. ופתאום הפך להיות מבוקש מאוד בקרב הנשים,
ורבות מהן חיזרו אחריו במרץ ובלהט, גם בגלל שהיה נאה, גם בגלל
שהיה מסודר בדירה, גם בגלל אופיו ומזגו הנוחים, וגם בגלל שלא
היה נשוי יותר. והיה אדיש לרובן אחר שקהתה בו המשיכה לנשים,
קהות שהחריפה ככול שהזמן עבר, ככול שגעגועיו לבנו הלכו וגברו,
ככול שביקש שיחזור אליו ולו רק לרגע אחד, שיתרחש נס והם יהיו
איכשהו יחד כמה דקות ביום, יסתפק גם בכמה דקות בשבוע, וכמה רצה
לחזור ולחבק אותו, ולשחק אתו, ולספר לו סיפורי לילה טוב,
ולענות על שאלות הלמה שלו, ולהפיג את פחדיו מהרעים שהוא רואה
בסרטים, ולהמשיך ולטעת בו את ההרגשה, כמו בכל ילד אחר, שאבא
שלו הוא הכי חכם והכי חזק בעולם.
עד שהופיעה רונה שלקחה אותו תחת ידיה, ובעדינות ובסבלנות אין
קץ עוררה בו יצרים רדומים, והייתה משכיבה אותו על גבו, ומלטפת
אותו מכף רגל ועד ראש, ומנשקת אותו, ומלקקת אותו, ומוצצת לו,
ומזיינת אותו, והכול בנחת, בלי להאיץ בו, מבלי לדבר הרבה, מבלי
לפתוח בו פצעים פנימיים שקרום דק ושברירי החל מגליד עליהם.
והיא גם טיפלה בביתו, ובישלה לו, וכיבסה את בגדיו, והחזירה
אותו אט אט למציאות, אט אט לחיים הרגילים, וקיוותה מאוד שיינשא
לה ויחד יקימו משפחה.
רק לחדר של הבן מנע ממנה להיכנס. בעצם לא ממנה מנע כי אם
מעצמו. עדיין לא עמד בו כוחו להיכנס לשם ולהתבונן ושוב להיזכר,
ושוב לנסות ולמכור את כל מה שיש לו בעולמו עבור רגע קט בו הוא
מתמזג בדמיונו עם בנו. אפילו על רונה יוותר בשל מנת חסד שכזו,
אפילו על רונה שבאמת למד לאהוב אותה, שבאמת התענג אצלה כגבר,
שבאמת לא הכבידה עליו והייתה רק נעימה לו, כל הזמן, מכל
הבחינות והאופנים, עד כדי כך שגם הוא חשב כבר ברצינות להינשא
לה ושתלד לו ילדים.
ורונה ידעה שהוא לא יהיה שלה, שהוא לא יתרפא עד שלא ייכנס אתה
לשם, עד שלא ישבו שם וימיינו את כל הנמצא בחדר, והוא ידבר אתה,
עד כמה שקשה הדבר, עד כדי שיוף הנשמה לאבק דק, על כל פריט
שייתקלו בו שם, ויספר לה בדיוק מה תפקידו, וכיצד הבן שלו נהג
בו ושיחק אתו. ולאחר לילה של אהבה טובה ורכה ומשחררת היא נטלה
אותו בידו ונכנסה אתו לחדר האסור, והוא הלך אחריה ולא התנגד,
והיא הדליקה את האור, ושניהם נדהמו מהכמות הרבה של שכבות האבק
שהצטברו בכל פינה, והיא ישבה אתו על מיטת הנוער ונתנה לו לדבר,
להיזכר ולספר, הוא דיבר והיא בכתה, וכמה שהיא בכתה יותר, כך
למרבית הפליאה קל היה לו יותר, הוא דיבר יותר והשתחרר יותר,
והיא בכתה יותר, בכתה באמת, בכתה מכל הלב, כמו בבנה שלה מדובר,
עד אשר היה הוא מנחם אותה ולא היא אותו. ואז פתח את הארון,
שהיה כמו שאר הריהוט בחדר מתוצרת בית חרושת "ברג", והוציא את
כל מה שהיה שם, דבר אחרי דבר, ודיבר על כל דבר שהוציא, עד
שהגיע לתיק. "שכחתי ממנו לגמרי," אמר, ושתק להרבה זמן. ורונה
הביטה בתיק בית הספר, בצבעי הכחול, אדום וצהוב, משופע התאים
והריצ'רצ'ים, ובחיים שחזר להסתגר בקליפתו, דומם, ומבט של אדם
המחפש משהו רחוק שלעולם לא ניתן להגיע אליו, השתקף מעיניו,
מאיים להרוס את כל מה שהצליחה לשקם. ורונה הפצירה בו שיספר לה
על התיק והוא סיפר.
"נועה, כמו כל דבר אחר אצלה, נהגה לדאוג לכל דבר שנה מראש.
קנתה לו תיק לבית הספר כבר כשמלאו לו חמש שנים. לא רק תיק
הכינה לו, הכול מה שצריך לבית הספר היא הכניסה לתאים השונים.
כל דבר לתא אחר. קלמר עם עפרונות ומחק ומחדד, ומחברות עטופות
עם מדבקות. הכול מה שצריך. התיק חיכה לו מוכן שילך לכיתה
אלף".
ורונה מתירה את הריצ'רצ'ים של התאים השונים ומוציאה את תכולתם
החוצה. עד שהוציאה חבילה קטנה עטופה בנייר פרגמנט משופע בכתמי
שמן, ובזהירות היא פורסת את הנייר, ומתפזרים פירורים, והיא
אומרת בהשתאות "סנדוויץ?" וחיים צוחק, אולי לראשונה מזה שלוש
שנים שהוא צוחק, רק שהצחוק שלו מפחיד, משונה, רע, מקפיא את
הדם, בעיקר מלמד שהשיגעון לא נעלם, שנפשו עדיין לא נרפאה,
ורונה יראה מצחוקו, ומבקשת שייפסק, מבינה שהוא יסחוף את חיים
יחד אתו לתהום נשייה של אפלה שגם היא בכל רצונה והשתדלותה
ואהבתה תיכשל מלהאיר אותה. והיא אינה יודעת מה לומר, ורק חוזרת
על עצמה "סנדוויץ," כמה פעמים. וחיים, וקולו כמו לקוח מסרט
אימים, אומר, עדיין צוחק את צחוקו המצמרר, "הוא בא אלי עם התיק
ואמר 'נכון שאני מוכן לגמרי לבית הספר.' ואני אמרתי לו, 'חסר
לך רק סנדוויץ',' והוא שאל אותי, 'מה, לבית הספר לוקחים
סנדוויץ'? אין שם אהובה כמו בגן שמכינה?' ואני צחקתי ואמרתי
לו, 'לא, אין שם אהובה. אבל אין דבר, בוא נכין אני ואתה
סנדוויץ' כמו שאתה אוהב, עם שוקולד למריחה, ונעטוף אותו שלא
ילכלך את התיק, וגם לא נספר לאמא, שיהיה לה הפתעה, ואתה תהיה
מוכן לגמרי לבית הספר'. והלכנו שנינו למטבח והכנו סנדוויץ'
משתי פרוסות לחם, עם הרבה שוקולד למריחה ביניהם, כמו שהוא אהב,
ועטפנו אותו בנייר פרגמנט, ושמנו בתא מיוחד בתיק".
ופתאום חיים מרצין ומתקשה ופורץ ממנו מבט של חיית טרף, והוא
חוטף ממנה את החבילה החצי עטופה, ופותח אותה לגמרי, ומביט בלחם
שהתקשה וחלקו התפורר לגמרי וירוקת של עובש מבצבצת מכל פיסה
ממנו, ועוטף אותו בחזרה, בעדינות, בזהירות, היטב היטב, כמו
בבנו הוא מטפל, ומחזיר אותו לתיק, לתא ממנו נחלץ קודם, ורוכס
את הריצ'רץ' ומחזיר את התיק לארון ואומר לה בהחלטיות ובקשיחות,
"בואי נצא מפה." הסנדוויץ' שחלקו קשה וחלקו מתפורר וכולו מעופש
החל ללוות את חיים לכל מקום. להיכן שהסתכל, בעיניים פקוחות
ובעיניים עצומות, הוא חג מולו, מבקש להגיע לבנו. והוא נדבק
אליו ולא נתן לו מנוח, והטריד אותו וציווה עליו לעשות מעשה.
ובסך הכול רצה חיים להשתקם, לחזור למסלול חיים רגיל, להתחתן עם
רונה, להוליד ילדים חדשים ולנסות לשכוח, מה שיותר לשכוח.
משנוכח לדעת שנפשו לא תדע מנוחה ומצבו רק ילך ויחמיר ויתדרדר,
קם ועשה את מה שהבין שמוטל עליו לעשות. נטל את התיק של הבן,
ועוד שם בתוכו דלי וכף ומגרפה, בהם היה בנו משחק, ושכנו כאבן
שאין לה הופכין בארגז הצעצועים שלו, ויצא לבית הקברות בו נטמן
בנו, ונכנס אליו קצת לפני שנועלים את שעריו, והצליח להסתתר בו
עד שעות הערב המאוחרות, ופנה לקבר בנו, והחל חופר וגורף,
במתינות, ביסודיות, וכל הלילה עומד לרשותו, עד שהגיע לגופת
בנו. וכמו הסנדוויץ' שהתקשה והתפורר כאחד, כך גם גופת בנו,
וחיים ניגב ממנה שאריות של חול ולכלוך, והביט בפנים שאיבדו את
צלמן, ובכה בדמעות גדולות שהציפו אותו כולו, והבכי המתעצם, עד
שאינו מצליח לכבוש אותו, עושה לו למרבית הפליאה רק טוב, וגורם
לו להשתחרר, והקלה משונה מציפה אותו ומענגת אותו במעט, והדמעות
זולגות ממנו ונספגות בסנדוויץ' שחיים הסיר את עטיפתו כליל,
והוא כמו במגע של קסם מתרכך, גם קרומו וגם פנימיותו, חוזר
למצבו המקורי, וחיים בוצע ממנו ביס אחר ביס, ומגיש לפיו של
בנו, מגיש ובוכה, מגיש ומתנחם מגיש ומתחזק ומדבר.
"תאכל, ילד שלי, תאכל, אחרי שתאכל זה כמו שהיית כבר בבית הספר,
תאכל ויהיה לך כוח, תאכל ואני אחזור עוד פעם לכאן עם עוד
סנדוויץ'. כן, אני אתחתן עוד פעם ויהיו לי עוד ילדים, ואני
אחבק אותם ואוהב אותם, והכול בזכותך, הכול בזכות זה שאתה ילד
טוב ואוכל פה את הסנדוויץ', אכול מה שאבא שלך נותן לך. הנה,
עוד מעט ואתה גומר, ועכשיו אני מנקה לך את הפירורים מהשפתיים
במטלית שגם אותה אימא שלך הכינה לך, אפילו רקמה עליה את השם
שלך. אני אכתוב לה שהיית ילד טוב ואכלת יפה. ועכשיו תחזור
לישון בשקט, אני אכסה אותך בחול, אף אחד לא ירגיש שהייתי כאן
אתך. אני אחזור עוד פעם, מחר, לכל המאוחר מחרתיים, עם סנדוויץ'
חדש, בתוכו שוקולד למריחה, כמו שאתה אוהב. ככה ניפגש כל זמן
שאני אחיה עד שגם אני אמות ואשכב פה לידך. בזכות הסנדוויץ'
יהיה לי ולך טוב, הוא יוציא ממני את השיגעון, הוא יחזיר אותך
אלי, הוא ייתן לך את הכוח לנוח בשקט. מהפגישות האלו יהיה לי
כוח להתרגל לחיים הנורמליים שכולם מצפים ממני לחזור אליהם, ואת
כל הטירוף שלי, ואת כל הסבל והצער והגעגועים שלי, אני ארפא פה
אתך. אני אאכיל אותך בסנדוויץ', שיהיה רק הסוד שלנו, כמו שהיה
הסנדוויץ' הראשון שהכנו אני ואתה, אפילו אימא לא ידעה עליו.
רק הסוד של שנינו."