התעורתי בבוקר לקולם המרגיז של השעונים המעוררים שלי (שניהם),
וגררתי את עצמי למקלחת. צחצחתי שיניים,וסידרתי את השיער
במהירות. אח"כ חזרתי לחדר, לבשתי את הג'ינס הצמוד ואת הסוודר
האדום וירדתי להכין קפה. תוך כדי לגימת הקפה במהירות הצצתי
בשעון וגיליתי שאני כבר באיחור רציני. יצאתי מהבית בריצה,וכמעט
שפיספסתי את ההסעה לבית הספר. הגעתי בשמונה וחצי,רק בשביל
לגלות שיש לי שעה חופשית, ושכל הריצות היו לחינם. מעוצבנת
פניתי לכיוון הספריה. מצאתי איזה שולחן צדדי ופתחתי את מחברת
ספרות,במטרה לשנן עוד קצת חומר לפני המבחן. מהר מאד נמאס לי
מזה והתחלתי לעיין בספר שירים של דני סנדרסון. לבסוף גם ממנו
נמאס לי ויצאתי החוצה,משאירה את התיק והחפצים האישיים פזורים
בספריה. במסדרון הבחנתי ביוחאי הולך מולי, זרקתי לעברו "הי"
חלוש, והתכוונתי להמשיך ללכת. אבל יוחאי נעמד מולי ושאל בחיוך
"לאן את הולכת?" ומיד הכריז "אני בא איתך" לפני שהספקתי לענות.

"לשירותים" עניתי.
"אהה...טוב..." הוא מלמל "לא נורא! אני אבוא איתך!"
התקרבנו לכיוון השירותים, אבל הדלת היתה נעולה. "אז מה
עכשיו?", שאל אותי,
"בוא נצא לשמש" הצעתי.
הוא נענה בחיוב ויצאנו החוצה. אחרי סיבובים קצרים מסביב לבניין
הוא אמר "בואי נשב על הספסל הזה",והצביע על ספסל צהוב בודד,
"יאללה" עניתי,והתיישבנו. התחלנו לדבר. דיברנו-
על חברים ("אין לי כאלה" -"לא נורא,תמיד אפשר למצוא חדשים")
ולימודים ("יש לי חמישה מבחנים בשבועיים הקרובים"- "מילא זה,לך
לפחות אין בגרות בהיסטוריה על הראש")
על ההופעה שלי ("היא מחר,וכבר חודשיים אני בחזרות!")
על ציפורניים ("תראי איזה צורה נהייתה להן מהמיתרים,אני מגדל
אותן רק בשביל הגיטרה" -"אני מגדלת אותן בשביל לעשות 'דיגי'
לאנשים")
ועל כתיבה ("באמת מזמן לא כתבתי" -"היועצת הציעה לי לכתוב
שלושה עמודים ביום על דברים שקורים לי,זאת אחלה תרפיה")
התעניינתי לשמוע ממנו דברים,והרגשתי שאני מתחילה להיכנס לתוך
הראש שלו,להבין אותו.
ואז הוא הציע- "בואי נעבור לדשא"
"אבל רטוב שם"
"לא,היום לא"
"כן,הוא תמיד רטוב,גם כשהוא נראה יבש!"
"עכשיו הוא לא,בואי נתערב."
"על מה מתערבים?" שאלתי,ולחצתי את ידו. והוא-במקום לענות משך
אותי אחריו והושיב אותי על הדשא. ואני-קצת כועסת,הרבה צוחקת-
המשכתי לנסות ולהעמיק במחשבות שלו. הערתי משהו על כמה שהוא
מעניין,וחושף צדדים שלא הכרתי בו.
"זה סתם נדמה לך",אמר לפתע, "האמת היא שאני די רדוד"
"למה נראה לך?" שאלתי
"כי אנחנו יושבים ומדברים פה,כבר מי-יודע-כמה-זמן, ואני יכול
לחשוב רק על דבר אחד"
"על מה אתה חושב?"
"על מה את חושבת?"
"על מה שאמרתי קודם-על החיוך שלי,ועל ההופעה. על זה שלפעמים
אני ממש מנסה להפסיק לחייך,ולא מצליחה. עכשיו תורך!"
"אני לא יודע אם כדאי שאני אגיד לך את זה"
"למה?"
"כי אולי זה לא מתאים,ואולי לא תביני"
"I'm a very understanding person" חייכתי.
"סתם..." ,הוא עצם עיניים, "חשבתי מה יקרה אם נתנשק עכשיו"
"זה בסדר,מתוק,גם אני חשבתי על זה כשישבנו קודם על הספסל"
"אז אפשר לחשוב על זה שוב עכשיו?"
"אפשר" עניתי. הוא רכן לעברי,היסס לרגע,ונתן לי נשיקה על הלחי.
"ככה נתנשק?..." שאלתי
"לא,אני פשוט לא בטוח אם את רוצה,ואני לא רוצה לכפות עלייך
שומדבר"
"אתה לא כופה,אם אני לא ארצה אני אגיד 'לא'..."
"אז תתחילי את"
"אבל אתה רחוק מידי". הוא התקרב. התנשקנו.הזמן עבר ואנחנו
המשכנו. מידי פעם עברו לידינו אנשים שונים,חלקם העירו
הערות,חלקם הזדרזו לעזוב את המקום. ואנחנו בשלנו-והזמן עובר.
"וואו" הוא נשכב על הדשא,אחרי דקות ארוכות-ארוכות,ונשם עמוק.
נשכבתי לידו,והסתכלתי על ה'תפאורה' שסביבנו;הכל היה מושלם- דשא
ירוק,שמיים כחולים, מזג אויר נפלא ועץ מעלינו.
"יוחאי?"-שאלתי-"אתה תכתוב עלי?"
"לא יודע. את תכתבי עלי?"
"לא יודעת."
"את לא צריכה...לדעת,אני מתכוון...האמת היא שאני יותר מידי
מרוקן עכשיו מכדי לחשוב על מקודם ואח"כ,אני יותר מידי כאן
ועכשיו"
שתקתי. וככה-שכבנו על הגב,הסתכלנו על תנועת העננים,ופשוט היינו
עכשיו...