כשראיתי אותה בפעם הראשונה, לא כל כך הבנתי מה לא בסדר איתה.
היא היתה כל כך קטנה ומצוקמת, כל כך שברירית, שנראה כאילו משב
רוח ביום סתווי יוכל לסחוף אותה איתו ללא שום מאמץ.
אם אני זוכרת נכון, היא לא הוציאה אפילו מילה כל הערב. היא רק
ישבה בצד, נחבאת בתוך כל האנשים, מתבוננת בהם צוחקים ורוקדים.
היא היתה חלשה מדי בשביל לרקוד. שלא לדבר על לעלות במדרגות, או
להגיע מהסלון לחדר שלה.
נהניתי להתבונן בה. אני לא יודעת למה. אולי זה גרם לי להעריך
את כל מה שיש לי, ואת זה שאני בריאה וכל החרא הזה. או שבעצם
לא. הרי ברגע שהיא נעלמה מעיניי, שכחתי לגמרי שאיזה מזל שיש לי
חיים בלי לעבור מבית חולים לבית חולים וכימותרפיה כל יום, ובלי
לדאוג שאם מישהו משתעל לידי, אני יחטוף דלקת ריאות.

אז נראה לי שאני אתאבד בכל זאת.