יושב לו שם אדם אפרורי בתוך החדר,ונורא אפור שם בחוץ וחשוך
בתוך החדר,"זה יותר לא יקרה!"בפנים האיש נודר נדר. חושב על כל
מה שהיה,חושב על כל מה שיהיה. נורא נחמד לבד,לא תלוי באף
אחד,נורא כיף לבד,נורא נעים כשאתה אחד. היה הרבה יותר קל לו
הייתי היחיד בעולם,הכל היה שלי ולא הייתי מיתחלק בזה עם
כולם,חשב האיש וחייך לעצמו(כי הוא היה אגואיסט ממש כמותם).
"והיכן מוצאים בכלל אהבה?" שאל האיש את עצמו,ומתי הייתה הפעם
האחרונה שאהב,ונהיה לו קצת עצוב בפנים. וזה קצת כואב כשאתה
בעצם אחד,כשאף אחד לא לבד. נמאס לו ליראות זוגות שמחים הולכים
מחובקים ברחוב,מתנשקים לו בפנים. והוא חוזר לתוך כל החלל הזה
עם תירוץ צולע "אז נשפשף" (למרות שלפעמים זה כיף). גם הוא רוצה
לחבק,לאהוב,להיות נאהב. כבר מזמן הוא שכח מה זה טעם של אשה ומה
הטעם של נשיקה. והיכן לכל הרוחות נעלמה לו כל האהבה שהייתה לא
אי פעם החיים,ולמה זה מגיע לו לראות את כל האהבה הזו כל היום
מול הפרצוף,כשהאהבה היחידה שיש לו זה מנהל העבודה שאומר לו כל
הזמן שלום כשהוא מגיע למישרד בבוקר. הוא מתחיל לתהות אם לחיים
שלו יש משמעות לגבי אחרים,משום שלו בעצמו אין משמעות לכל מה
שהוא עושה כל יום. ולמה הוא קם בכלל בבוקר,הרי גם כך כל זה
יגמר מתישהו בעתיד הלא רחוק אולי,הרי אי אפשר לדעת מתי זה יפול
עליך,זה תמיד מפתיע אותך בפינה,בייחוד אם אתה לא צדיק ותמיד
חוטא משום שרק הם מגיעים לזיקנה. והאיש מחייך משום שהוא שכח
מתי אי פעם הוא קיים מיצווה,וחשב שאם זה כך הרי גם כך אין
סיכוי שיימצא צדיק אחד בכל העולם. וכך עובר לו עוד יום משעמם
עוד יום קטן אחד בחיים,
                   בחוץ אפור,והרוח מטיס לו עננים.