1993

"הלו", ענתה בקולה הסקסי..., שלא ממש היה כזה כעת, בשעת לילה
כה מאוחרת.
"את רוצה שאבוא?" שאל.
"מה? מה השעה?"
"כמעט שלוש"
"אתה לא תבוא, אתה יודע... אז למה סתם להתגרות בי?"
הוא לא ידע כמה חיכתה לראותו...
משיחות הטלפון הרבות בניהם, היא החלה ממש לחבב אותו. עמוק
בליבה ידעה שאין סיכוי שיהיה בינהם משהו אמיתי... ממשי... אבל
בכל זאת.

היא גרה עם ההוריה, באחד הרחובות השקטים והצרים של תל-אביב.
מאחורי ביתה היה ממוקם בית-קברות ישן, דבר שהיה מפחיד לעיתים
אחדים ממכריה. היא לא פחדה... יתכן שמפני שהתרגלה לנוף ההאבנים
הלבנות, הרי היא חיה שם כל חייה, אך כנראה פשוט כיוון שהייתה
מעיין טיפוס כזה, שלא ממש אכפת לו...

אותו היא הכירה דרך האינטרנט. דרך מוזרה להכיר, אבל היא דווקא
העדיפה אותה. כשהיו שואלים אותה, הייתה עונה שכך אפשר קודם
להכיר את האישיות של בן האדם, ורק לאחר מכן לפגוש בו.
האמת הייתה שפשוט לא הכירה אנשים בצורה אחרת. היא הקרינה הבעה
כזו, קצת סנובית... לא בכוונה, שגרמה לאנשים קצת לפחד ממנה.

היא הייתה יפה. מאוד יפה. היה לה יופי מיוחד שכזה... לא שגרתי.
שיערה לא היה גולש והיא לא בורכה בגזרה מאוד רזה, אבל בכל זאת
היה בה משהו שגרם לליבם של אנשים להחסיר פעימה בכל פעם שעברה.

זה התחיל כבר לפני כמה שנים!  היא נכנסה, כפי שהייתה עושה כמעט
בכל יום, לאחד הצ'אטים שהייתה חברה קבועה בהם, והחלה בשיחות
החולין השיגרתיות עם מכריה. יום אחד הוא התחבר לצ'אט, עם כינוי
מצחיק כזה, ייחודי עבורו... שעכשיו היא כבר לא ממש זוכרת.
סגנון כתיבתו הקסים אותה מיד, ומשהו באופן כתיבתו ובצורת
התנסחותו גרמו לה לתחושה טובה מאוד.
אחרי כמה וכמה שיחות ארוכות, הסכימה לתת לו  את מספר הטלפון
שלה (או לקחת היא את שלו) והם עברו לשוחח בטלפון.

היא הייתה אז מאוד צעירה, אבל כבר אז ידעה בדיוק מה היא אוהבת,
ובדיוק מה היא רוצה.
עם כל יום שחלף, היא הרגישה קשר יותר חזק ו אוהב כלפיו. אפילו
מבלי להכירו באמת, ללא מפגש וללא תמונה. היא לא רצתה בתחושות
הללו..., הן לא החלו אצלה מתוך בחירה. זה פשוט קרה.
ואז, בדיוק כאשר הייתה מסוחררת מספיק מקסמו האישי, גילתה את
הפרט הקטן שבזמנו הרגיש כל-כך משמעותי.
היום היא כבר יודעת שזהו דבר שולי ולא חשוב, אבל אז הייתה עוד
ילדה קטנה, וחשבה אחרת.
היא ידעה שחייבת להתנתק ממנו. למרות שהדבר היה קשה מאוד,
ולמרות שלא ממש רצתה, ידעה שעם מה שהוא שמר ממנה בסוד היא לא
מסוגלת כרגע להתמודד.

כעבור 4 שנים

היה זה אחד מאותם ימים רגילים ומשעממים. יום שיגרתי כזה, שאין
בו שום דבר מיוחד. היא בדיוק סיימה את שיעור פיתוח הקול השבועי
שלה ונכנסה להתקלח.
באמצע המקלחת, נכנסה אימה והביאה לה את הנייד שלה.
היא, שהייתה בטוחה שזה אחד מחבריה הקרובים, התכוונה להגיד שזהו
זמן לא טוב ושתחזיר צלצול מאוחר יותר...
אך לא כך היה. מצידו השני של הקו ענה קול לא מוכר, ולמרות שהיה
לא מוכר, נסח בה הגנה, ובטחון.
"מי זה?"
"מה, את לא מזהה...?" שאל הקול בצידו השני של הטלפון.
"לא... אני במקלחת, לא שומעת טוב, מצטערת...!" אמרה, נבוכה
מאוד על-כך שלא מזהה את המתקשר האלמוני.
"זה בסדר... בעצם אני לא מצפה שתזכרי אותי" אמר הקול, "מזמן לא
דיברנו".
"אהה.. אז אולי בכל זאת תגיד לי מי אתה?"
"לא... את צריכה לנחש".
בדר"כ היא לא אהבה את ה"קטעים" האלו שאנשים לעיתים היו עושים
לה, אבל דווקא עכשיו, בזמן שישבה באמבטיה, קפואה מקור ורטובה
כולה, הדבר נראה לה משעשע ביותר.
"טוב" היא אמרה, "אני אנחש ואתה תענה: נכון או לא..."
הקול הסכים, והיא החלה מנחשת... זורקת את שמותיהם של כל מי
שאי-פעם דיברה איתו.
כולם, חוץ מהשם הנכון!  
אחרי כעשר דקות של ניסיונות כושלים, היא החליטה לוותר.
"בבקשה תגלה לי מי אתה, ממש אין לי מושג!" התחננה.
"לא, אני לא יכול" אמר, "ואני חייב ללכת... אבל אנחנו עוד
נדבר" הוסיף, וניתק. מותיר אותה הלומה, ולא ממש מבינה מה בדיוק
קרה כאן...
יותר משהייתה בהלם, הייתה סקרנית לדעת מיהו האיש אשר איתו
דיברה בעשרים הדקות האחרונות.
למרות סקרנותה הגדולה, ובעיקר בגלל שלא היה בידה שום דבר
לעשות, החליטה לחכות בסבלנות, עד שיתקשר המעריץ החשאי שוב, כפי
שהבטיח.

לאחר שעות ספורות בלבד, כאשר החלה מתכוננת לקראת יציאה עם
חברותיה, צלצל הנייד בשנית.
היא כבר הספיקה לשכוח שהיא מחכה לטלפון, ולכן ענתה באופן רגיל
לחלוטין לשיחה.
בצד השני היה שוב אותו קול עדין ונעים עימו דיברה קודם לכן.
אותו קול מסתורי, רק שעכשיו החליט איש המיסתורין לגלות לה מי
הוא!
"קוראים לי נמרוד" אמר, והסביר לה מהיכן הם מכירים. כאשר הוא
מעדכן אותה אט אט בפרטים אודותיו. היא שואלת שאלות והוא עונה.
לפתע שאלה- "אתה דתי?"
זו בהחלט שאלה מאוד לא שיגרתית לשאול אדם בטלפון סתם כך, אך
היא הייתה כבר בקשרים עם אנשים שומרי מסורת, והכירה את
המורכבות שבזוגיות שכזו. לכן תמיד הייתה שואלת אנשים חדשים
שהכירה את יחסם אל הדת. רק ליתר ביטחון...
"כן" הוא ענה, להפתעתה הגמורה.
זו הייתה תשובה לה היא לא ציפתה.
לפתע החלו לחזור אליה זכרונות העבר, והיא נזכרה מדוע נותק
בינהם הקשר. זו הייתה הסיבה!
היא גילתה באחד מן הימים, ע"י אחת מבנות הצ'אט בו שניהם דיברו,
אשר הכירה אותו, כי הוא דתי, ומרוב כעס על-כך שהוא שמר זאת
ממנה בסוד, ולא סיפר לה, הפסיקה לדבר איתו, וניתקה לחלוטין את
הקשר.
במחשבה לאחור, זו סיבה ממש טיפשית לנתק קשר עם מישהו, לכן
המשיכה ברצון לדבר איתו.

חלפו להם מספר שבועות והקשר המשיך והתהדק. גם הפעם בשיחות
טלפוניות בלבד, ללא פגישה או תמונה. לעיתים הוא היה נעלם לכמה
ימים, פשוט כי כזה הוא... ולה לא היה אכפת כלל. היא ידעה שהוא
לא שוכח אותה, ותמיד בסוף מתקשר.
עם התפתחותו של הקשר הם אף נפגשו פעם אחת ויחידה. פגישה קסומה
ומיוחדת. הכימייה בינהם הייתה מצוינת. יכלו לנהל שיחות נפש
קולחות שעות על גבי שעות, ונהנו מאוד אחד מחברת השניה.
היא נהנתה מכל רגע, והרגישה כאילו היא רוכשת ידיד אמת. עד שיום
אחד, רגשותיה השתנו.
היא החלה להרגיש כי ידידות אינה מספיקה לה, ולמרות שידעה
שיחסים רומנטיים בינהם לא יעבדו, רצתה בהם.
רצתה בהם יותר מכל דבר אחר!

תחילה היא הרגישה טוב... נהנתה להיות מאוהבת, לתת למישהו את כל
כולה ולהיות קשובה לו מתי שרק ירצה. אך במהרה רגשות אלו הפכו
לכאב. כאב על כך שאינו מחזיר לה אהבה, ויותר מזה על כך שהוא
אפילו לא יודע כיצד היא מרגישה... והיא לא יכלה לספר לו.
עכשיו כשלא היה מתקשר אליה במשך כמה ימים היא לא חשה את אותה
אי-אכפתיות כבעבר. עכשיו היא חשה געגוע עמוק. מצאה עצמה
מתייסרת מכל שעה שבה הטלפון לא צלצל, ואפילו נהייתה נאיבית
ופרנואידית לגבי הידידות.. (חשבה שהוא מתחמק ממנה, למרות שכלל
לא עשה זאת).

לילה אחד, חיכתה לטלפון שיצלצל... השעון שליד מיטתה, הראה כבר
חצות, והוא טרם התקשר. היא החליטה בייאוש לנסות ללכת לישון.
משרפרפה מחשבתה בין עירות לחלום, הקיץ אותה צלצול הטלפון לו
חיכתה, והיא רצה לשפורפרת.

1997

"הלו", ענתה בקולה הסקסי..., שלא ממש היה כזה כעת, בשעת לילה
כה מאוחרת.
"את רוצה שאבוא?" שאל.
"מה? מה השעה?"
"כמעט שלוש"
"אתה לא תבוא, אתה יודע... אז למה סתם להתגרות בי?"
"בטח שאני אבוא, רק אל תתביישי להגיד אם את לא רוצה!"
"בטח שאני רוצה" אמרה, "אבל אני חושבת שלא כדאי...  אולי,
כלומר... בכל זאת, אולי... כדאי שבכלל ננתק את... כבר..."
מילמלה, קולה חנוק בבכי... וניתקה.
זו הייתה שיחתם האחרונה.

הוא לא ידע כמה חיכתה לראותו...
ולעולם לא יידע