חמש עשרה דקות התהילה שלי היו ביום שבת בבוקר, באותו יום שבת
היה נראה כי אלוהים קם במיוחד מוקדם וצבע הכל בצבעים הכי
חדשים, הכי בהירים, הכי חמים, הדשא היה יותר ירוק , השמים היו
תכולים יותר, האדמה החומה, מעולם לא היתה חמה יותר. באותו יום
שבת יצאתי מהכלום המדכא אל הכלום החופשי.
אני חילזון, חילזון קטן, אתם יודעים, זה עם הבית שלוחץ לו
מלמעלה, קצת קטן, קצת אפור וקצת לבן.
אני, אבא ואמא גרנו בחצר אחת של משפחה בעיר, היתה להם חצר
כל-כך גדולה שבמהלך כל חיי לא הספקתי להגיע מצינור המים ופחי
האשפה אל מלונת הכלב וחזרה. חיי סבבו יותר ליד ערוגות הפרחים
ולי היתה מיטה קטנה על שיח השושנים, על עלה אחד אדום במיוחד,
מריח במיוחד, קטן במיוחד. לאבא היה את השיח הגדול זה עם העלים
הרחבים והמסריחים שגדלים בחורף ובקיץ נובלים, אמא היתה קומה
מתחתייו, כמעט על האדמה, חצי דרוסה. זו המשפחה, משפחה אחת על
שני שיחים ממינים שונים. את רוב ימי ביזבזתי בוהה ועייף על
העלה שלי, בלי כוח לזוז, בלי רצון לזחול, ככה לשבת מחוש על
מחוש עם הבית הקטן שלי על הגב. מה שהיה יותר מעיק מהחיים הבלתי
פוריים שלי זה אבא, להיתמודד איתו היה קייס רציני, תמיד היה
נשאר לו מבודד על העלה שלו, זה ששם למעלה שלהגיע אליו כמעט ולא
יכולתי, או כמעט ולא רציתי? לפעמים היה יורד אלי לשיח השושנים
ושואל-
"אז מה בן?", "למה בן?", "איך בן?", "אה בן?".
מה-למה-איך-מה-למה-איך- שאלות שחזרו על עצמן שוב ושוב בלי קשר,
בלי עניין, סתם כך באוויר המופרך.
אני עניתי באותה ההפרכה ואבא היה חוזר לעלהו המפורסם, זה ששם
למעלה מעל כולם. אמא היתה מציקנית החבורה, ה- מה, למה והאיך
שלה היו דחוסים יותר, מתורכזים - ממש כמו סוכרזית {שבא להקיא}.
אז למה נשארתי? אז למה לא לקחתי את הבית הקצת כבד שלי וברחתי?
מה עצר בעדי? אולי כלב השמירה היה דורס אותי? אולי החתול החצוף
שפעם הטביע אותי? ואולי הבית- זה שעלי, אולי הוא העיק עלי ומחץ
אותי תחתייו, אולי. כל-כך הרבה אוליים אבל דבר אחד בטוח,
בלילה, בחושך, כשאף אחד לא ראה, ישבתי מכורבל תחת העלה האדום
שלי ובהיתי בעולם, מהפנט את הכחול שחור שמעלי, זה שמאיים לבלוע
אותי אם אני לא אפסיק להסתכל עליו. ואני כל כך רציתי שזה יקרה
שהכחול השחור הזה יתרסק עלי ויקח אותי איתו ואני אוולד מחדש -
מתוך הזוהרים מתערבב עם עוצמת הצבעים, חופשי מהבית שלי ומהבית
של עצמי.

עברו חודשים, עברו שנים, חיפשתי את עצמי בין עלים לפרחים, בין
פחי הזבל ועד למלונה ואז יום אחד הגיע בן דודי מהכפר לביקור
קצר. קראו לו מני, מני היה רק חצי בן-דוד. אמא שלו היתה בלי
בית וגם הוא נולד כזה, בלידה היא מתה וכל חייו חי עם אביו, גדל
בין שדות וכפרים. מני היה מופרע, כמעט בלי שליטה, אבא אמר שזה
בגלל שאין לו בית על הגב ולכן הוא לא ממוקד/מיושב. אמא אמרה
שזה בגלל מות האם וחוסר תיפקוד האב ובכלל כל החופש הזה בכפר
עשה לו לא טוב בנשמה. לי זה לא ממש שינה, מני היה מטורף אבל
מהצד המשוחרר. מבחינתי הוא כבר היתעמת עם הכחול השחור ודבר לא
יכל היה לעצור בעדו. יום חמישי הוא הגיע ואמר כי קפץ לסופ"ש,
לראות קצת את העיר, להכיר חלזונות חדשים, להחליף מחושים עם
בחורות עירוניות. אבל אנחנו ידענו את האמת או לפחות ניחשנו
אותה, את מני שוב סילקו מאיפה שלא יהיה והוא צריך מיטה לכמה
ימים עד שיחשוב מה לעשות. כמובן שהכנסנו אותו, רק אחרי שאבא
עיקם מחוש ואמא נראתה כאילו כבד לה יותר מתמיד. מני קיבל את
ערוגת החרציות - טיבעיות ופראיות כמעט כמוהו. בלילה הראשון
לקחתי את מני לסיבוב בשכונה כאשר זה הסתיים בביקור בברכה
הגדולה, ליד צינור המים. ישבתי עם מני על סיפה ודיברנו, מני
סיפר לי שזה בכלל לא ברכה אלא אוקיאנוס גדול שמכיל בתוכו עולם
משלו ואם נטבע בטעות, נגיע לעולם לא מוכר ואלו שגרים שם לא
יוכלו לשחרר אותנו כי יפחדו שנספר. בסוד, הוא סיפר לי כי פעם
נפל אל תוך אוקיאנוס שכזה ונגלה לו עולם חדש, עולם זוהר, חצי
שקוף, מעט עצוב ורק בגלל שכולם כל-כך אהבו אותו שם נתנו לו
לחזור לכאן, על פני האדמה. הבטנו פנימה וכל מה שיכלנו לראות
היה את עצמנו ואת הכחול השחור שמעלינו, שאלתי את מני מה זה
הכחול השחור הזה והאם הוא מסוכן כמו שהוא נראה והאם הזוהרים
האלו הם חלזונות שנקלעו לצרות ועכשיו הם מאותתים לעזרה. מני
הסתכל עלי וצחק, "טיפשון" אמר, "טיפשון קטן, קוראים לזה שמיים
וזה בגלל ש- שם - מים, כלומר אותו האוקיאנוס שיש כאן לרגלינו
יש גם שם למעלה, והאורות הקוראים לנו זה בכלל אורות הצי הימי
של העולם השמיימי שמאותתות אחת לשניה כי הכל כשורה ורק אלו
שבאמת מגיע להם, כאלו שלא חטאו מעולם יגיעו בסופו של דבר אל
אותו עולם מופלא".
הבטתי במני וחשבתי לעצמי כמה אני רוצה להיות כמוהו. ביום השני
מני נעלם, היינו בטוחים שעזב ואף אחד לא היה נראה מודאג.
בלילה התפללתי כל כך חזק כדי שמני יחזור וידבר איתי רק עוד פעם
אחת וזה לא ממש משנה על מה, רק שנדבר, בלי המה, האיך והלמה,
אלא דיבורים אמיתיים כאלו שלא אונסים ומדכאים אלא באמת
מתעניינים. יום שבת מני חזר, כולם היו מאד מופתעים בעיקר בגלל
השעה המוקדמת. אני רצתי אליו, מני, מני צעקתי מנסה לקפוץ עליו,
איפה היית? מה עשית? איך ולמה עזבת? רגע! אני מתחיל להישמע כמו
אבא! סליחה, כל זה בעצם נורא לא חשוב, העיקר שחזרת! מני חייך,
התכופף ולחש לי ליד המחוש - "ליד האוקיאנוס בעוד חמש דקות".
ליבי דפק כמו שמעולם לא דפק, למה מני רוצה לפגוש אותי לבד?
עשיתי משהו? הוא עשה משהו? במה העניין? רצתי אל האוקיאנוס,
הגעתי מתנשף ואדום, מני כבר היה שם. טוב, הוא לא צריך לסחוב
כלום על הגב.    
"ילדון", הוא התחיל, "מה אתה רוצה מהחיים? כשתשב זקן וחולה עם
מחוש אחד ובית מרוסק מה אתה רוצה לספר לעולם? שגילית...?
שראית?.., שהיית?.., מה?". מעולם לא חשבתי על זה, עניתי, אבל
בסתר ליבי צעקתי- אני יודע!! אני יודע!! אני יודע מה אני רוצה
לגלות! אני יודע מה אני רוצה לראות! אני יודע מה אני רוצה
לספר! אני יודע!!!!!   - צעקתי.
לא יודע - לחשתי שוב חסר ביטחון לעבר מני. "אתה מבין ילדון,
אני לא מאמין לך, אני חושב שאתה יודע בדיוק לאן אתה רוצה
להגיע,פשוט קצת כבד לך שם מעלה". רציתי לבכות, לא ידעתי מה
לענות, פתאום התחרטתי שמני הגיע, למה הוא היה צריך לעורר את כל
זה? "ילדון", הוא המשיך, "אני חושב שהגיע הזמן, צריך לנקוט
עמדה. אני הולך להיפרד מהוריך, תודיע לי אם אתה בא". אלוהים,
מה לעשות? זחלתי באיטיות מירבית חזרה לבית, לא רציתי להגיע רק
כדי לא להתמודד. האם מני צדק? האם אני פשוט צריך לקום ולעזוב?
הרי אני לא באמת התכוונתי למה שאמרתי, או שכן? מה, באמת נימאס
לי? אולי לא? אולי אני כמו אבא יודע רק להתלונן וכמו אמא לא
עושה עם זה כלום? לקום וללכת? ככה? לקום וללכת? אבל... קודם
הלקום הזה ואחר-כך הללכת. הגעתי, מני נשק לאימי, והחליף לחיצת
מחוש עם אבי, "אני ממתין", עבר לידי, קרץ והמשיך. נעמדתי מול
אבא, מעולם הוא לא היה נראה גדול יותר כמו באותו היום. אה...,
אבא, אמא, החלטתי ש..., החלטתי שהגיע הזמן שאעזוב, שאראה
עולמות חדשים, חלזונות שונים, הגיע הזמן,
אתם... מבינים. אבא החליף מבט עם אמא ושניהם פרצו בצחוק, צחוק
מטורף כזה שלא שוכחים אף פעם, כזה שלא יתנו לך לשכוח אף פעם,
"מה?!", אבא חצי צרח, חצי צחק, "על מה אתה מדבר? מה תלך, איך
תלך? למה שתלך? אתה? אהה...! אהה...! אהה...!", המשיך בצחוקו
הנורא.
בהיתי באימי, הסתכלתי באבי, שניהם נראו פתאום כמו שתי ריריות
רוטטות שנפערו כבור ללא תחתית. חשתי בושה, בגללי? בגללם? רציתי
לבכות. הסתכלתי לאחור ושם ראיתי את מני שנראה היה כי זרח,
החזרתי מבטי לשתי הפיות הגועים ולפתע, בלי לחשוב, אספתי עם
מחושי חתיכת עץ קטנה והתחלתי לדפוק על ביתי, דפקתי ודפקתי, כל
כך חזק עד שביתי החל להסדק. "עצור!! די!! מספיק!!", צרח אבי,
מנסה במחושו להעיף את פיסת העץ, אמא התחילה לבכות ולאבד
עשתונות, שניהם החליפו מבטים, כאילו לא ידעו כיצד להיתמודד עם
הטרוף, אבל אני המשכתי, המשכתי עד אפיסת כוחי, דפקתי ודפקתי על
הבית כל-כך הרבה וכל-כך חזק שפרורי ביתי החלו להתפזר על האדמה.
מסביבי היו צרחות, בכי, אימה של ממש, בילבול שלט באויר ואני
בשלי, הורס את ביתי, לפתע... שקט..., אבא ואמא עמדו מולי פעורי
פה, ואני מביט בהם בחזרה, זורק את מקל העץ על הריצפה, ומיתמכר
לרוח החמימה השוטפת את גבי הערום. "אל תחזור!", זרק אבי לעברי,
"אל תחזור"...
לא אחזור.
הסתובבתי וראיתי את מני, פניו היו גאות, אוהבות. התקדמתי אליו
וכל מה שנותר ממני, למען אבי ואימי היתה יריקה דביקה שנעלמה
לאחר מספר רגעים.
הלכתי, לא ידעתי לאן וזה גם לא ממש שינה, אבל הלכתי, הלכתי
למצוא את עצמי, לגעת בכוכבים ולהיוולד מחדש בלי בית שמעיק על
הגב.
באותם חמש עשרה דקות של תהילה, השמים היו תכולים יותר, הדשא
היה ירוק יותר והאדמה היתה חומה מתמיד.